| דן אלון | פובליציסט | תגובות |
| ויתרת? ניצחת! |
ברוח הימים הנוכחיים, בהם הסקטוריאליות הישראלית בשיאה וכל צד מתבצר בעמדותיו, מגן בחירוף נפש על האידיאולוגיה הסיעתית שלו, מתגלה היכולת לנהל דיאלוג כאיכות המצויה בידי מתי מעט. זהו שיאו של עידן האגומאניה, המתבטא לא רק אצל הציבור, אלא גם ובעיקר אצל שליחי הציבור ומנהיגיו. בחרתי לסטות ממנהגי לכתוב פובליציסטיקה מצדדת בצד, ולהביא דווקא פרק שכתבתי בעבר והקדשתי לחברה קרובה שהציתה בי את החוויה נשוא הפרק הזה
▪ ▪ ▪
"ויתרתי", היא אמרה.
"מזל-טוב מאמי, ניצחת", עניתי. כמובן שהיא קפצה, כמעט אינסטינקטיבית, ועוד רגע עמדה להעיף את הקפה שלה ישר בפניי המחייכים. "דנצ'וק, באמא'שך, אל תעצבן אותי עכשיו עוד יותר. לא באתי לדבר איתך בשביל איזה שיעור רוחניות, ברור?! באתי בשביל שתגיד לי שעשיתי נכון, וטוב שויתרתי, ושמי שחוגג עכשיו על הויתור שלי, עוד יאכל את הלב. וזהו." טוב מאמי, אז עשית נכון, ומי שחוגג עכשיו על הויתור שלך... את השיחה הזו עשיתי כבר אינספור פעמים, כל פעם עם חבר או חברה אחרים, לפעמים עם בני משפחה, אבל בעיקר עם עצמי. אבל זו רק חצי שיחה, בכל אופן החצי שפותח את המסע הארוך הזה שאנחנו עושים, כל אחד עם עצמו, כשקורה משהו שמבהיר לנו שלא משנה כמה נתעקש, המציאות תכתיב לנו משהו אחר, בלתי צפוי, מפתיע, מרגיז, מקומם (כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו יכול להשלים כאן רשימה ארוכה של סופרלטיבים, בהתאם לעונה ולטיב השכנה). מכאן מתחיל המסע, וכל אחד הולך אותו בהתאם לצידה שבתרמיל החיים שלו. המאמינים יקראו לזה תיקון. למאמינים האלטרנטיביים יש שמות אלטרנטיביים למסע הזה, אבל כולנו עושים אותו ולא משנה איך נכנה אותו. אחד מטייל קליל ונינוח, סומך על העולם, על הבריות, על מזג האוויר, מכנה את זה "קארמה" ומברר את ענייניו בהודו או באיזה אשראם במדבר, בעוד שמישהי אחרת קוראת מיליון ספרי עזרה עצמית, נפגשת על בסיס קבוע עם מישהו מתחום תרפיית הנפש או קבוצת תמיכה, כותבת שירים למגירה ומחליפה בני זוג בתדירות גבוהה עד שיבוא הנסיך על הסוס הלבן. אז לכולנו יש איזה אביר דמיוני על סוס לבן, כזה שבא מן האגדות והוא כולו שלמות טהורה וזכה. ביסודו של המסע הזה אותם העקרונות. החיפוש אחר מציאות, להבדיל מקבלת המציאות. אנחנו מחפשים מציאות שבה יתקיים משהו שקיים בדמיוננו, בשאיפותינו, במאוויינו, בחלומות שלנו, משהו שלא הצלחנו למצוא במציאות העכשווית שלנו ויצאנו למסע שבסופו, כך אנו מקווים, נמצא את המציאות ההיא. ומכאן הביטוי השגור: "חיים בסרט". אנחנו יוצרים איזו הקרנה פרטית, על מסך פרטי, אולם VIP שבו רק אנחנו והסרט הפרטי שלנו. ועל המסך מוקרנות דמויות, מצבים ואירועים, שאין להם שום קשר למציאות השוררת מחוץ לאולם, המסע לשלמות של (נא למלא כאן שם ושם משפחה). כל אחד מאיתנו מפרש שלמות אחרת. כל אחד והשריטה/חריטה/חריצה שפיתח במרוצת השנים בטרם החל לחלום בהקיץ על האביר או הנסיכה. האחד מבקש נסיכה בלונדינית וזוגתו מבקשת נסיך כהה עור וברוך מימדים. ואם אנחנו כבר עובדים עם חומרי גלם ממחסן הסטריאוטיפים, אז הוא רוצה אותה כנועה במשך היום ושרמוטה עם רדת החשיכה. היא רוצה אותו מסוקס עם זיפים ושרירים, אבל רוצה משכורת של הייטקיסט צמרת, בן בלי-יעל בעסקים אבל רגיש ושרמנטי כזה שזוכר להביא פרחים ולענג אותי בין מצעי הסאטן. תעשיות שלמות סבות סביב עולם הדמיון ומפגשו עם המציאות. אחת מרימה את הישבן, ומורידה שומה מהצוואר, אחרת מנפחת את החזה ומרוקנת את הירכיים, הוא מרים עפעפיים ומנסר חצי אף, ועל כולם מנצח המנתח שמרוקן לכולם את הכיסים. ולא רק במישור שבינו לבינה, ובינו לבינו, ובינה ובינה, ובינינו לבינם, וכל קומפוזיציה אחרת של זוגיות רומנטית ולא רומנטית. אנחנו תמיד מחפשים את המושלם. גם ביחסינו עם חברים, משפחה, רשויות, עבודה, עם הבוס המטריד או העובדת העצלה, עם הדודה הכפייתית והשכנה הרעשנית, עם הפלשתינים, עם האמריקנים, אם רק כל אחד מאלה היה עושה שינוי קטן ומתאים את עצמו לציפיותינו, הכל היה בסדר. אז זהו, שלא. ולא משנה מה יעשה מישהו אחר כדי להתאים את עצמו אלינו. כשאנו תלויים בעשייה של מישהו אחר כדי שנהיה מאושרים, אנחנו תלויים, נקודה. וכשאנו זקוקים למישהו אחר שיתיר את החבל, משמע, שאנחנו ויתרנו על האחיזה שלנו בחבל של חיינו. משמע שמסרנו את האחריות על חבל החיים שלנו בידי מישהו אחר, שברצותו ישחרר, וברצותו יהדק. זה נקרא "היתקרבנות" (מלשון להפוך את עצמך לקורבן). כבר נאמר "שלוט בחייך, או שמישהו אחר יעשה זאת!". אז בחזרה לחברה שויתרה השבוע. על מה ויתרת מאמי? "...ויתרתי על להיות בסדר עם __, ועל לדאוג שתמיד יהיה __ בשביל ש__, ועל..." ואיך את מרגישה עכשיו? "...מוזר, אני מרגישה הקלה מצד אחד, אבל עדיין מעצבן אותי ש__, וזה לא בסדר ש__..." אז לא ממש ויתרת מאמי, לא ממש. ויתרת אולי על המעשה, אבל לא ויתרת על ההרגשה. ויתרת על החפץ או הדבר החיצוני, אבל לא ויתרת על המשמעות שיש לו עבורך. ויתרת על המעטפת, אבל לא על התוכן. רוצה להיות חופשייה באמת? איבדתי אותה. היא בולשת אחרי המלצרית עכשיו. המשפט האחרון מחייב חשיבה והפנמה כנראה. "אהה, סליחה, אפשר עוד הפוך גדול, חלש, ואיזה צלוחית עוגיות?" "מה שאלת? אם אני רוצה להיות חופשייה באמת?, ברור, למה נראה לך שהזמנתי אותך לקפה?" אז תוותרי על הרצון שלך לקבל אישורים מבחוץ שאת בסדר, תמיד, עם כולם, שאת מתחשבת ומועילה, שאת טובה וחברית, שאת נמצאת שם בשביל מי שצריך אותך, בזמן שצריך אותך, במצב שצריך אותך, שאת אחראית ומסורה, שאת יפה וחכמה. תוותרי על הצורך לתחזק את המציאות בשביל אחרים. ואז, כשיישאר לך קצת זמן פנוי לעצמך, תתפני לראות שאת מתחזקת את המציאות לא בשבילם, על-אף שזה נוח לראות ולהראות את זה כך. האמת היא, שאת מתחזקת את המציאות בשביל עצמך. כי חשוב לך שיגידו שאָת, כל הדברים האלה, טובה וחכמה, ויפה וחברית, ועוד מיליון תארים ושמות תואר, רק כי את לא מרגישה שאת כזו. כי ההרגשה שאת באמת כל אלה, אמורה לבוא מתוכך ואינה תלויה באישור שתקבלי מבחוץ. "אני לא צריכה את האישור של אף אחד, אבל לא מקובל עלי ש__, וש__, ואם היא... והוא... והם..." אז מאמי, הנה סיפור קצר. בינתיים הגיע הקפה שלה, וגם העוגיות. "או, את הסיפורים שלך אני אוהבת..." אז מצוידים במשהו חם ללגום ובצלוחית פחמימות עתירת סוכרים לדרך, יצאנו לעולם של זן-בודהיזם לברר איפה נמצא המפתח לויתור, המפתח שפותח את דלת החירות האישית. האגדה מספרת על שני נזירים שיצאו לדרכם חזרה למנזר, לאחר ששהו בהתבודדות בעמק מרוחק. עם שחר, לאחר מדיטציה ממושכת, יצאו השניים לדרכם. הדרך ארוכה מאוד, ורק עם ערב יגיעו למנזר המרוחק. הלכו השניים שעות ארוכות, השמש קופחת וכל אחד מהם מודט בהליכתו, מאזין לרוח הנושבת, מביט בעצים סביב, בוחן סלעים ורגבים לצד הדרך ומתרכז בצליל נשימתו. לעת צהריים התקדרו השמיים עננים כבדים וגשם החל יורד לאיטו ומתחזק, ולפתע מטר כבד של גשם זלעפות ניתך על הארץ. שלוליות גדולות ניקוו על הדרך שלפניהם ומים רבים הפכו לזרם חזק הסוחף את סימני הדרך ומקשה על הצעידה. לפתע הבחין הצעיר שבין השניים בבחורה צעירה לבושה בסארי צח בשלג, הנושאת על ראשה סל קש עמוס לעייפה. הצעירה הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, והסארי הלבן הפך שקוף להפליא והבליט את מידותיה הנאות. ניכר היה שהצעירה מתקשה לחצות את השביל ונחיל המים שנוצר לאחר השיטפון מסוכן לחציה עבר בחורה כה עדינה. ניגש הנזיר הצעיר את הצעירה, הניף אותה על כתפיו, נשא אותה, חצה את זרם המים והעבירה למקום חפצה בצידו השני של השביל. עת הוריד אותה הנזיר מעל כתפיו והניחה על קרקע בטוחה, בירכה הצעירה את הנזיר בקידת תודה, והוסיפה מחווה של נשיקה וחיוך סתור. הודה לה הנזיר הצעיר והוסיף חיוך, פנה אל עבר חברו ויחד המשיכו ללכת. צעדו השניים בשתיקה עוד שעות ארוכות, ולעת ערב התקרבו לעמק המוכר שבמרכזו ניצב המנזר אליו ייחלו כבר להגיע. או אז פנה הנזיר המבוגר לנזיר הצעיר בשאלה שניכר היה בו שהחזיקה בבטנו זה זמן רב, שכן טון הדיבור היה מתפרץ ומעט תקיף. אמור לי נא סובהוטי ידידי, מדוע זה הפרת את נדר הנזירות ונשאת את הצעירה הנאה על כתפיך במשך דקות ארוכות?. ענה לו הנזיר הצעיר בחיוך אוהב: הו רישנא ידידי, הרי אני נשאתי אותה על כתפי רק למשך מספר דקות, ואתה נושא אותה בזיכרונך ובדמיונך כבר שעות ארוכות. ולמה זה תתעמר ברגשי נזירותך למשך זמן כה רב בגין חטא של דקות ספורות אשר אני השארתי מאחורי כבר לפני חצי יום? הבטתי במי שזה עתה סיימה עוד מנה של קפה הפוך וצלוחית עשירה של עוגיות, ופיה נמלא חיוך רחב שהאיר את האישיות שאני כל כך אוהב אצלה. הבנתי דנצ'וק, הבנתי. כש___ אמרה ש___ ועיצבנה אותי כי ___ ל___, זה בדיוק מה שעשה הנזיר הצעיר, וכשאני ממשיכה לדוש בזה עכשיו, שעות ארוכות לאחר מכן, אני עושה את מה שעשה הנזיר המבוגר. בדיוק מאמי. בדיוק. תשאירי את אחריות על מעשיהם של אחרים, להם, ולהם בלבד. אל תישאי אותם בלבך ובמחשבותייך, ואל תכניסי למשכן המציאות שלך את מעשי העבר של אחרים, ואגב כך, עוד טיפ, אל תכניסי למשכן הזה גם את המקומות שבהם את נשאת את הצעירה. העבר - עבר. ההווה הוא המציאות ואין צורך לגור בעבר. העבר נמצא שם בשביל ללמוד ממנו, לא בשביל לחיות אותו. את הנעשה אין להשיב, ולהווה יש להקשיב. שנזמין חשבון? נלך לחנות ספרים? בואי נקנה לך ספר שיזכיר לך תמיד מה העיקר ומהו הטפל. באחד משיטוטי המרובים בחנויות הספרים, נתקלתי בספרון שחייך אלי: "מגילת החירות שלי", של ליהיא לפיד. עלעלתי, והוא גרם לי לחייך חיוך ענק, חיוך כזה של אחד שמצא פתאום איזה רסיס של הגיון בריא במקום מפתיע. לא שליהיא הפתיעה אותי, אלא הרעיון של הספרון. "הריני מוותרת בזאת, על החלום של בטן שטוחה כמו מראת קריסטל, וירכיים רזות כמו זוג קביים. זה לא יקרה... לא מעניין אותי מי מצלצל למי, מי שכח את היומולדת שלי, ואם הוא הביא פרחים בחג האהבה... הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים..." היו שם עוד המון פנינים, וכמובן שהספרון מצא את דרכו לתוך ערימת הספרים שכרטיס האשראי שלי זכה להכיר, אבל כאן המקום להזכיר שלא הויתור הוא הנושא שעל הפרק. הויתור הוא התוצאה, הוא מה שקורה כשאנו מרימים ידיים מן הניסיונות הנמשכים (לעיתים חיים שלמים), לשנות את צו המציאות, לעצור את הזמן, לקבע את הנוחות, לשמר את שביעות הרצון, להנציח את הרגע ולו רק לעוד רגע, למצוא את האושר אי שם בין היופי לעושר, בין הבריאות להצלחה, בין המשפחה לקריירה, בין הזמן הפרטי לזמן החברתי, בין זה להוא, ביחד עם ההיא ועם כל אלה, אם תישאר דקה נעצור בדרך גם אצל הדודה, ובפנקייק להקיא, ודי. כבר אמר מישהו מצחיק שעדיף להיות בריא ועשיר מאשר עני וחולה. במרוץ הבלתי פוסק להשלים את הפאזל האולטימטיבי שלנו, של החברה שסביבנו, של המעגלים המתרבים והמתרחבים האלה של הכרה, אנחנו מאבדים את עצמנו, את עצם המהות האמיתית שלנו, ואת הסיבה שבגללה אנחנו צועדים במסע הזה, ואת העובדה שהוא יכול להיות טיול מהנה, קליל ומשמח. את העובדה הפשוטה שקיימת רק אמת אולטימטיבית אחת (בשביל הדתיים שבינינו זה יהיה משפט קשה, אבל שווה), והיא שממילא לא נצא מזה בחיים. אז מתוך ההנחה הבסיסית הזו, שחיי נצח כנראה לא נחייה, ושהייסורים שבדרך הם בחירה שלנו, כי רצינו את הפאזל ההוא שמורכב מכל כך הרבה מושלמויות עד שכבר איבדנו את התמונה המקורית שעליו, יש לנו כאן שיעור מארץ השיעורים. אנשי זן בודהיזם אומרים: "כאשר קבצן רואה צדיק, הוא רואה רק את הכיסים שלו". כשאת רואה את __ עושה __ ל__ ו__, את רואה רק את מה שכבר היה ולא את מה שיש. את רואה את הדבשת של מישהו, ונעצרת בדבשת הזו, מתעכבת עליה, מקיימת יחסים עם הדבשת ההיא, מתעצבנת עליה, תוקפת אותה, מתבצרת בעמדתך, מצדיקה את עצמך,מסבירה לעצמך בפעם האלף שהדבשת הזו לא במקומה. ובינתיים, החיים מיידלע נמשכים. הדבשת שלה נשארת עליה ונעה איתה, ואת נשארת עם הדבשת שלך. אז עכשיו, כשהבנו, ושנינו יושבים בחנות הספרים על ספה נוחה, צוחקים בקול רם ומעלעלים בספר של ליהי, ומכל עבר מביטים לעברנו דיירי חנויות הספרים חמורי סבר ומהסים לעברנו באצבע המורה "שקט", אנחנו מרשים לעצמנו להניף ביחד את הצעירה שהניף סובהוטי (ולהרעיש בחנות ספרים זו עברה, אין ספק), אבל אנחנו צוחקים צחוק גדול ומשחרר, היא משאירה מאחוריה את ההתעסקות והנבירה בעבר, היא לומדת לוותר על העבר מתוך צחוק גדול ורם. ואני? אני צוחק מלראות שוב מישהי שרק לפני שעה קלה חטפה עלי קריזה והניחה על השולחן בבית הקפה את מלוא כובד המשקל של איזו בעיה שעכשיו היא רק אירוע מהעבר ולא יותר. עכשיו, עכשיו היא ויתרה באמת. כשהיא ויתרה, היא ויתרה לא רק על הדבר נשוא הויתור. היא ויתרה על מעמדה כקבצן, על היכולת שלה לראות רק את הכיסים של מי שעומד מולה (שאולי אינו צדיק כלל, ואולי כן, וזה מה שיפה בזן בודהיזם), אבל על דבר אחד היא ויתרה באופן וודאי, היא ויתרה על הזוית המאוד צרה של הקונפליקט שהיא הייתה שרויה בו. היא נשארה עם הצדק, אבל ויתרה על הצדקנות. מזל טוב מאמי, ניצחת. |
