הלפיד (שהייתי רוצה ש...) יאיר!

דן אלון

פובליציסט | תגובות

הלפיד (שהייתי רוצה ש...) יאיר!

לפיד. יאיר? [צילום: פלאש 90] בגנות הפלגנות הפלגנות היא עוול ששורשיו נעוצים באחד משניים: או בבורות שאינה מכירה את העוצמה האנושית הטמונה באחווה, או בניסיון לפלג את הציבור בשיטת "הפרד ומשול". הפלגנות היא בסיס הכוח של הדיכוי, היא מגדירה ציבורים כאויבים, היא מפנה איש כנגד רעהו, אח קם על אחיו מדורת השבט של הציבוריות הישראלית הלכה שבי אחרי הפלגנות ופערה תהום של היעדר הזדהות חברתית, ובתוכה צמחו עצי באובב של חמדנות כלכלית, ציניות הרסנית וחוסר אכפתיות. מעגל של שוטים, מעגל של שותים ממעיין הבדלנות, תאוות הבצע, הפשע והרשע. אזרחים צעדו קיץ שלם למען פירוק המזבח, לסירוס עגל הזהב, אך למעשה ביקשו להשיב את האור. האם הלפיד יאיר? > הלפיד > יאיר > האם הלפיד יאיר? ▪ ▪ ▪ תגיות / חדש - מכתבים: יאיר לפיד מדורת השבט של הציבוריות הישראלית מדורת השבט בערה, במשך עשרות השנים האחרונות, על חומר בעירה של פלגנות וכפייה סקטוריאלית (חילוניים-דתיים, ערבים-יהודים, לאומנים-ליברליים), והובילה את השבט לשבטיות ממארת, להסתגרות ולהתקרנפות טריטוריאלית. במישור החברתי זה היה עידן של בדלנות לוחמנית, שהתאפיין בעיקר על-ידי אש המריבה, שהמריאה ונסקה אל-על, תוך שהיא שולחת לשונות אש ארוכות, אל שדה הקוצים של המרקם החברתי. השדה היבש הזה שלא הושקה כלל, עבר שנים שחונות (מדי) מכדי לשרוד את מתקפת הגיצים שהציתה להבת הבדלנות. המרקם החברתי המתפורר הזה, היווה קרקע פוריה למלבי שנאה מכל פלגי "הבית", ומה שהיווה פעם "כור היתוך" הפך חיש מהר למפעל של "כור היפוך". הבדלנות הפכה דגל שנישא ברבים, בקול רם, בגאון ובגאווה יתרה. "איש באמונתו יחיה" הפך את ההיבט הליברלי של "חייה ותן לחיות", לערב-רב של ציבורים המתפארים בבדלנותם ונושאים אותה על ראש שמחתם. מזבח הקורבן של הציבוריות הישראלית על קרקע סדוקה מיובש, של ערבות הדדית מתפוררת ומעורבות חברתית שקמלה וגוועה, נבטו כגידולי פרא: חמדנות כלכלית, ציניות הרסנית וחוסר אכפתיות סתגלנית. המדורה שפעם חיממה לבבות, חיברה תרבויות, האירה תקוות - דעכה לאיטה. זהו עידן החושך שהציבוריות הישראלית מלינה עליו היום. זוהי חשכת "המאורות הגדולים" המאכלסים את אולם המליאה של כנסת ישראל, אלה התערטלויות מוסריות (שלא משנה בכמה רעלות תכסה אותן), עם כוסות מים נשפכות, עם ידיים חמדניות הנשלחות לכל קופה ציבורית באין מפריע ולראווה, ואלה ידיים "נשיאותיות" הממששות ישבנים בתאווה. אלה שכירי-חרב הנשלחים לייצג פלגנות סקטוריאלית על כס המשפט, וזה כרוז ממלכתי המתחזה לעיתונאי, ואלה עיתונאים אמינים הממלאים פיהם מים מחשש למשכורתם, ואלה שרים הסרים לשררת אלילי אמונתם הדתית האישית, ואלה אוכפי חוק בדימוס המדריכים פושעים כיצד לשקר - הכל בשם תאוות הבצע, בשירות הפשע והרשע. אך: "סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן בחובו, אי-שם, מקור מים חיים" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי]. לפעמים, החגיגה נגמרת, כיבוי אורות... בקיץ האחרון כבו אורות החגיגה הגדולה סביב מזבח הקורבן של הבצע, הפשע והרשע. הציבוריות הישראלית הפנתה את זעמה אל עבר מי שנראו בעיניה כמקור ההתפוררות החברתית, וזעמם של ההמונים יצא לכיוונם של ברוני ההון ושותפיהם האוחזים בהגה השלטון (ולאחר מכן נוסף גם העיתון). הזעם הציבורי שהופנה כלפי עגל הזהב, התמקד בעגל במקום ביוצריו. התמקד בדמות המוסר והחטיא את המסר. הזעם הופנה אל השליח, ובכך, הוחמצה השליחות. עגל הזהב הוא רק בבואה של חברה שהתפרקה מערכיה והתמסרה לחומרנות, מיסדה את הבדלנות, מיסחרה את האחריות וויתרה על הערבות. החגיגה הסתיימה, כי הציבור מאס במחול השדים של מחזוריות המנציחה את עצמה באמצעות בדלנות, פלגנות, הסתגרות, לוחמנות, תאוות בצע, התפשטות הפשע וסתגלנות כללית לרשע. אך ניפוץ העגל שקול לניתוץ מראה. הכיעור אינו משתקף עוד במראה, אך הוא קיים וימשיך להתקיים גם אם אלף מראות ינותצו למיליוני רסיסים. הציבור הכריז על סיום העוולות שעל מזבח השחיתות, אך החמיץ את המקור: את מדורת השבטיות וההתבדלות. "ולמה הינך שותה?" "אני שותה כדי לשכוח" "מה לשכוח?" "לשכוח חרפתי" "וחרפתך מהי?" "חרפת השתייה" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי] דוח המבקר: מדורת ההבלים של הפלגנות הפלגנות אינה הבל, היא עוול. הפלגנות היא עוול ששורשיו נעוצים באחד משניים: או בבורות שאינה מכירה את העוצמה האנושית הטמונה באחווה, או בניסיון לפלג את הציבור בשיטת "הפרד ומשול". הפלגנות היא בסיס הכוח של הדיכוי, היא מגדירה ציבורים כאויבים, היא מפנה איש כנגד רעהו, אח קם על אחיו. פלגנות יכולה לעשות שימוש בכל חומר לצורך הבערת מדורת ההבלים: אדמת אבות, מי מעיינות, מתכת יקרה, אנרגיה חסרה, ואפילו רוח האמונה (כל אמונה). המבקש לכבות את אש ההבלים של הפלגנות, יאלץ למנוע את אספקת חומר הבעירה, או למנוע את החמצן המאפשר את הבעירה, או להצית את ניצוץ האחדות, ולמגר בכך את עבודת האלילים של הגאווה ותרבות השבח וההלל של "אני הייתי הראשון לזהות...". אך ההמון החוגג סביב למדורת ההבלים של הפלגנות, שומר על האש המאכלת, וכל לפיד הנושא אש אחרת הוא סכנה. הפלגנות היא חמדנות כלכלית, ציניות הרסנית וחוסר אכפתיות סתגלנית, ואיש לא יסכן אותה. "כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי].

הלפיד בשעות בית-הקפה הרבות שהתא המשפחתי המצומצם שלי צובר בסופי-שבוע, אנו חולקים חוויות ומעלעלים בעיתונות, מתעמקים, מתווכחים, מסכימים, מפליגים עם טורים אישיים וכתבות עומק, ובעיקר - משתמשים בעיתון כחומר בעירה לזוגיות בריאה. בוויכוח הקבוע לגבי הטורים של יאיר לפיד, אני מגלם תמיד את דמות הדעתן, ואת הדחייה שלי מפני כוללנות נעימה וקולחת, אמירות קהות ובלתי מחודדות, מסרים שמטרתם להיות נעימים לכל אוזן ומלטפים לכל דעה, ובעיקר, את המיקום הנמוך, שבו אני ממקם את מי שחפץ לשאת חן בעיני הזולת במחיר של אובדן אישיותו העצמאית ודעתו הפסקנית בשאלות של מוסריות וערכיות. מולי אני מוצא תמיד את ההיפך הגמור, וזו הפעם הראשונה שאני מודה בכך שטעיתי בהקשר לדיון הזה. האש שביקשתי להבעיר בדיון הקבוע הזה היא אש מדורת ההבלים של הפלגנות. "איך יאיר יכול לדבר בנימה פייסנית כזו בנוגע ל...?", "למה הוא תמיד מרגיש צורך לאזן בין שתי עמדות כל-כך מנוגדות, הרי זה או שטחים או שלום, או דת או מדינה, או צדק או עוול, וכולי...". הפסקנות הזו, הצורך האנושי הזה בקביעה מסודרת, מוגדרת, מגודרת, מדורגת, מאורגנת, מקוטלגת, ממוינת, מאופיינת, זו בדיוק הבדלנות הזו, שפרחה לה כאן באין מפריע, כמו אותם עצי הבאובב (שזרעיהם פזורים בכל הכוכב ממנו הגיע הנסיך הקטן), ואם מאחרים לטפל בהם, אזי: "לנצח אי-אפשר עוד להיפטר מהם. הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הפלנטה קטנה מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הפלנטה מתבקעת לבסוף לרסיסים" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי]. למרות ועל-אף למרות שהוא מחובר לעטיני המנגנון המניע את "מדורת שבט הפלגנות", ועל-אף שהוא ניזון היטב ממזבח הקורבן של החומרנות, ולמרות שהוא מבכירי וממוצלחי בניה של השיטה - הוא קם ועוזב את המשכורת השמנה, את המציאות הדשנה, את חלום המציאות של כל איש תקשורת יאיר פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהוא כבר אינו שבע-רצון ממראה עיניו. הוא חש כי זו אינו הדרך בה הוא רוצה לגדל את ילדיו. הוא יודע שאם לא יקום ויעשה מעשה הוא לא יוכל להסתכל בעיניו באחרית ימיו. פתאום, ולמרות שהוא מחובר לעטיני המנגנון המניע את "מדורת שבט הפלגנות", ועל-אף שהוא ניזון היטב ממזבח הקורבן של החומרנות, ולמרות שהוא מבכירי וממוצלחי בניה של השיטה - הוא קם ועוזב את המשכורת השמנה, את המציאות הדשנה, את חלום המציאות של כל איש תקשורת. מאות אלפי אנשים צעדו בקיץ האחרון ברחובות, ניסו בכל כוחם להצית את הניצוץ שיחזיר לכאן את הערבות ההדדית, את השפיות הרעיונית, את האחריות הלאומית, את האחווה ההדדית, ואת כל יתר המרכיבים המהווים דבק לחברה אנושית שראוי לחיות בה. וכמה אופייני לחברה שלנו, שבה חמדנות כלכלית מובילה את העקרונות המנחים של המדיניות, ושבה ציניות הרסנית מרוקנת מתוכן כל סיכוי לשינוי תשתיתי, ושבה וחוסר אכפתיות השריש סתגלנות ויכולת ספיגה של התפוררות המרקם החברתי, וכמה עצוב, שכל אלה הביאו דווקא אנשים שחפצו בשינוי, להתחרות ביניהם על מיקום במעגל הפנימי של מי שניסו לבצע "כיבוי צופים" על הניצוץ הזה שהאיר יאיר. "בשביל מה יש קוצים?" "בשביל שום דבר, הקוצים הם סתם רשעות מצד הפרחים, זה הכל!" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי] האם הלפיד יאיר? איני יודע אם הלפיד יאיר. איני יודע אם הניצוץ שמביא היום רבים וטובים לתת כתף לציבוריות הישראלית, זו שצעדה כאן בקיץ האחרון בתקווה לסיים את עידן מדורת ההבלים של הפלגנות, זו שביקשה לנקות את המזבח החומרני שעליו הוקרבה הציבוריות הישראלית בעשורים האחרונים, אם יש די בכל אלה כדי לנקות את המרחב הציבורי שלנו מבעלי גאווה המטים אוזן רק לדברי שבח והלל, או מזורעי פלגנות המרבים בזרעים שאין איש מלקט, כזרעי הבאובב שביכולתם לבקע את הפלנטה לרסיסים. איני יודע אם יוכל הלפיד להאיר גם דרך המתווה המובנה של מנגנוני הבצע, הפשע והרשע, ואיני יודע אם יש בכוחו לנקות את המרחב ולהשקות את מה שגווע כאן מזמן. כל ניצוץ זקוק לחומר בעירה ולחמצן על-מנת להאיר. חומר הבעירה שיתכלה הוא ההבל של הבדלנות, והחמצן הוא המרחב הציבורי שצעק כאן בקיץ האחרון "צדק" וחטף מנה אחת אפיים של "צדקה". הושטת היד הציבורית תהיה תחילתו של מסע לדילול הפלגנות, לצמצום הבדלנות, לריכוך הלוחמנות, ולשינוי האיחוד בין הבצע, הפשע והרשע. היד המושטת, המגששת בחשכת התהום של הציבוריות הישראלית אחר ניצוץ קטן להאיר את הדרך, היא התרומה האישית במסע המשותף של הציבוריות הישראלית להשיב את הרעות. "אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרע" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי]. בהצלחה, יאיר.