מיתוס הוא סיפור המאפשר למחברו להצר את צעדיו של המאמין ולהכתיב את התנהגותו, כל עוד נמשכת האמונה בסיפור, עד להתפכחותו או מותו של המאמין. את המיתוס של הדמוקרטיה הקפיטליסטית סיכם סקוט פיצג'רלד בספרו "גטסבי הגדול": "דבר אחד בטוח ושום דבר אינו בטוח יותר. העשירים עושים עוד כסף והעניים עושים עוד ילדים..." - זהו, בתמצית רבה, סיפורו של הרומן "המודרני" הממאיר, בין הון-שלטון (ושחקן הרכש החדש של האוליגרכיה – העיתון)
מיתוס הוא סיפור המשפיע על המאמינים בו השפעה שהיא מעין קסם תרבותי. המיתוס נוצר מתוך סיפור המכיל מסר גלוי (למשל: "יציאת מצרים" מעבדות לחירות), ולצידו, מסר סמוי, המתקיים ברמות תודעה שונות בהתאם לרמת התודעה של המאמין במיתוס (למשל: "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו" המרמז שהאויב המבקש להשמידך נמצא כאן ועליך רק למצאו).
החל מהרגע שקבוצה מסוימת מאמינה במיתוס מסוים, היא חדלה לשאול, הן את עצמה והן את מי מחבריה, שאלות שעיקרן הטלת ספק במיתוס. על כן, מיתוס משמש, על-פי רוב, כדי לקבע אמונה, וליצור על-ידי האמונה "תודעה" (פרטית וקולקטיבית שיש ביניהן זהות מלאה).
כאשר הושלמה מלאכת יצירת התודעה הפרטית והקולקטיבית, נוצר דפוס המקבע התנהגות הניתנת לצפייה מראש, ומערכת הענישה של התודעה הקולקטיבית המושפעת מן המיתוס מטילה על החורגים מכללי ההתנהגות עונשים בגין סטייה מן הנורמה, ולעיתים אף עונשי הרחקה מן הקבוצה (כלא) או הרחקה לצמיתות (עד כדי הטלת עונשי מוות בגין "בגידה" או "כפירה").
למיתוס יש יחס דו-משמעי עם המציאות. מחד-גיסא, מדובר בסיפור שספק אם הוא נכון, משום שאם היה נכון, אפשר היה לתייג אותו כ"היסטוריה". ואכן, הרבה מן המיתוסים מתויגים כהיסטוריה, ולו רק על-מנת לנטרל אפשרות של כפירה בהם בעתיד. ניתן לקבוע בוודאות כמעט מוחלטת, כי מי שחי עמוק בתוך תודעת הסיפור יעדיף תמיד לראות את הסיפור כהיסטוריה ולא כמיתוס.
גם מיתוס הנשען על עובדות היסטוריות לוקה בנכונותו, שכן הוא נותן להיסטוריה משמעות חד-מימדית, כזו המאפשרת למיתוס להתקיים במנותק מן העובדות שהיוו חלק מן הסיפור ההיסטורי אך נותרו מחוץ לו. מיתוסים מתים רק כאשר הם פוגשים את מרכיבי הסיפור שהושארו מחוצה לו (למשל: דמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר משום שהיא מעניקה את מרכז הכוח לרוב, עד שהמיתוס הזה פוגש את המציאות של הרוב שמאחורי אדולף היטלר).
לפיכך, אני מציע הגדרה פרובוקטיבית למונח "מיתוס": סיפור עם אמת חלקית, המורכב מחלקי עובדות, בין שהן אמיתיות ובין שהן בדויות, אשר נוטע במאזין זרע שהופך אותו ממאזין למאמין, וגורם למאמין לנהוג בהתאם למסר הגלוי או הסמוי של הסיפור. בכך, מאפשר למספר הסיפור להצר את צעדיו של המאמין ולהכתיב את התנהגותו, כל עוד נמשכת האמונה בסיפור, עד להתפכחותו או מותו של המאמין.
פרק ב' - מהי דמוקרטיה?
למרות הנטייה לתרגם מיוונית את המילה דמוקרטיה כ"שלטון העם", המשמעות המילולית והמושגית המדויקת יותר היא "כוח העם" (המילה "עם" ביוונית מופיעה בהקשר של "המון" וגם "אספסוף"). מכאן שדמוקרטיה היא כוחו של ההמון, להבדיל משיטות משטר אחרות, כאלה המרכזות את מרכז הכוח בידי מעטים ואפילו בודדים (דיקטטורה, מונרכיה, אוליגרכיה וכולי).
לפיכך, ריכוז הכוח בידי ההמון, אין בו, כשלעצמו, כדי לספק בהכרח תנאי פתיחה טובים יותר לבני האדם החיים תחת שלטון דמוקרטי. שהרי, גם אנרכיה היא מחשבה שלטונית המבוססת על פיזור הכוח בידי ההמון (דמוקרטיה היא פיזור לידי "קולקטיב", בעוד שאנרכיה קרובה יותר לפיזור הכוח לידי "היחיד").
אם כן, דמוקרטיה היא שיטת ממשל הקובעת את מיקומו של מרכז הכוח, ועל-כן, אין לה, כשלעצמה, השלכה על עקרונות כלכליים (למשל הדרך שבה מחולקת השליטה על ההון/משאבים). לפיכך יכולה דמוקרטיה להיות גן-עדן (או גיהינום) כלכלי לאזרחים החיים בה.
אין בעובדה שמדובר בהחלטה דמוקרטית כדי ליתן לה תוקף ערכי או מוסרי, כל עוד ההחלטה אינה נמדדת במושגים של צדק, חופש, זכויות אדם וכיוצא באלה ערכים ומדדים המשקפים את המוסר וערכיות הכלל (במקום את משקל הרוב).
פרק ג' - מהו קפיטליזם?
קפיטליזם הוא מודל להגנת הבעלות הפרטית על קניין, משאבים ואמצעי מחיה, אשר התפתח שנים רבות לאחר שתם עידן הבעלות על הקניין בידי המלוכה והאריסטוקרטיה. קפיטליזם איפשר לאזרח להחזיק בבעלותו קניין "פרטי", ממש כאילו היה מלך. במובן זה, קפיטליזם הוא בסה"כ אבולוציה של המנגנון המלוכני, המקנה בעלות על כל הממלכה והנתינים שבה למלך, ולמלך בלבד.
האבולוציה הזו מאפשרת לנתינים להחזיק בבעלות על קניין באופן תיאורטי, ובכך מקעקעת את זכותם של המלך והאריסטוקרטיה לבעלות כזו.
כמו דמוקרטיה, גם קפיטליזם הוא תבנית בלבד, אשר אינו משקף מדד ערכי או מוסרי בנוגע לבעלות על הקניין. קפיטליזם הוא תבנית, המאפשרת בעלות פרטית על רכוש והגנה על זכות הבעלות, באמצעות מערכת חקיקה ואכיפה. ובהשוואה, גם דיקטטורה עושה שימוש בקפיטליזם (וגם אוליגרכיה, מונרכיה ושיטות שלטון רבות אחרות).
פרק ד' - מיתוס הדמוקרטיה
דמוקרטיה היא תבנית של מערכת קבלת החלטות, המבוססת על משקלו של הרוב בתהליך קבלת ההחלטות, והיא יכולה בהחלט לשמר את העקרונות שבבסיסה כאשר היא מדכאת את המיעוט, דורסת את החלש, מתעמרת בפרטים המרכיבים אותה (גם כאשר הם חלק מאותו "רוב"), ובעיקר, היא עדיין תהיה דמוקרטית כאשר היא תתמסר "מרצון" לידי תבנית אנטי-דמוקרטית (עליית היטלר בגרמניה).
דוגמה קיצונית של דמוקרטיה דורסנית היא "דמוקרטיה סלקטיבית", כזו המאפשרת בידול בין סוגי אזרחים הנהנים מזכויות יתר (לבנים בדרום אפריקה, יהודים בישראל, עשירים במדינות "קפיטליסטיות", וכולי). דמוקרטיה סלקטיבית היא בדיוק אותו המיתוס שאיתו פתחנו, היות שהיא מקיימת עקרונות דמוקרטיים אך היא אינה דמוקרטיה משום שהיא שלטון הרוב על המיעוט (עלאווים בסוריה, האשמים בירדן).
דמוקרטיה היא מכונה המייצרת החלטות על-פי דעת הרוב, ותוכן ההחלטות הוא מדד חסר-ערך עבורה. להחלטותיה אין תוקף מוסרי או ערכי נעלה יותר מאשר כל שיטה אנטי-דמוקרטית, רק מעצם היותה "דמוקרטית". את החלטותיה יש לבחון באמצעות מדדים מוסריים וערכיים (ומכאן לקוח המודל של "דמוקרטיה ליברלית" המניח תשתית ערכית-מוסרית באמצעות חוקה).
פרק ה' - מיתוס הקפיטליזם
לתוצר של השיטה הקפיטליסטית אין משנה-תוקף מוסרי-ערכי, שכן הוא אינו עוסק במטרות אלא באמצעים. לקפיטליזם אין מטרות חברתיות, ואין לו משקל סגולי מעבר לעובדה שהוא מאפשר בעלות פרטית על קניין.
מעבר לדיון האקדמי "הסטרילי" במשמעות הקפיטליזם, ניתן לומר, שבמישור רוחני, הקפיטליזם שם את האגו במרכז, והופך את האדם וקניינו למרכז הדיון, מעניק לבעלות על הקניין משקל מלא ובלעדי, ותו לא. הקפיטליזם אינו מניח תשתית ערכית או מוסרית לבעלות על הקניין. קפיטליזם הוא גישה מרוככת לבעלות בסגנון מלוכני ואוליגרכי.
פרק ו' - מיתוס הדמוקרטיה הקפיטליסטית
לכאורה, ניתן היה לומר, שציר ההתפתחות הכפול של האנושות במשך כ-210 שנים (מאז המהפכה הצרפתית), משלב שני צירי התפתחות המשיקים זה לזה ומייצרים עבור האנושות מסלול להתפתחות הכרתית המפגישה חירות דמוקרטית של רוח האדם, עם חירות קפיטליסטית של החומר ביד האדם.
ייתכן שאף יש בכך שמץ של אמת, אולם אמת זו לא עמדה עד כה במבחן המציאות האפקטיבית באף אחד משני הצירים הללו במנותק, ואף לא בשניהם במשותף. הדמוקרטיה המקובלת כיום אינה משחררת את האדם מכבלי שיטות המשטר הקודמות, והדמוקרטיה הסלקטיבית היא ההוכחה לכך. בכל דמוקרטיה ישנם אזרחים שווים יותר ואזרחים שווים פחות, ולא רק מבחינה כלכלית, אלא דווקא ובעיקר במישור הזכויות והשוויון בפני החוק.
"שוויון בפני החוק" אינו רק שוויון בפני מערכת המשפט (שהיא בעיקר הרשות האוכפת את החקיקה), אלא שוויון בזכויות בעיקר בעת תהליך החקיקה, באופן שבו הרוב אינו כופה את עצמו על המיעוט, ובאופן שבו החקיקה מתחשבת גם בצרכים מיוחדים של מיעוטים, באופן המכבד את המיעוטים ומעודד פלורליזם מחשבתי, רעיוני, חברתי, ובעיקר - תרבותי.
הדמוקרטיות הקפיטליסטיות משמרות את בסיס הכוח והשליטה על אופן חלוקת המשאבים בהתאמה מלאה עם עיקרון התאווה האנושית לעוד (על חשבון המיעוט). הדמוקרטיה והקפיטליזם, כשתי מערכות נייטרליות לערכים ומוסר אנושי, מתעתעות בציבור באמצעות כללי המשחק של "הדמוקרטיה", ומיישמות הלכה למעשה אכיפה של שלטון ההון וביצור מעמדו והגנה עליו.
הקפיטליזם המקדש את הבעלות הפרטית על אמצעי המחיה (באמצעות הערך הנייטרלי של: "קניין"), עושה שימוש "דמוקרטי" בכבלי הפיאודליזם המודרני ומניע את הציבור להאמין שכללי המשחק פתוחים בפני כל.
על-מנת שלא להיראות במערומיה כאוליגרכיה, זקוקה השיטה הקפיטליסטית ללגיטימציה של הדמוקרטיה, לשליטה על הרשות המחוקקת, ובאמצעותה על הרשות המבצעת, ולכוח האכיפה של הרשות השופטת. כך מייצרת השיטה מראית עין של חירות ושוויון בפני החוק.
עונת התספורות של האוליגרכים בישראל מצביעה על המערכת הזו במערומיה, עם אריסטוקרטיה (שהיא מיעוט), השולחת יד עמוקה לכיסו של "הרוב", תוך עצימת עין של הרשות המחוקקת, ותוך התעלמות מופגנת של הרשות המבצעת (שתיהן זקוקות למימון ותמיכה אריסטוקרטית כדי להיבחר שוב).
פרק ז' - דמו-דמוקרטיה וקפיטליזם ממאיר
דמו-דמוקרטיה היא השיטה המקובלת היום, כאשר היא מציגה מצג של "שלטון הרוב", ומקבעת תוך כך את הקפיטליזם שהוא "שלטון המיעוט" האריסטוקרטי באמצעות הממון. זהו, בתמצית רבה, סיפורו של הרומן הממאיר בין הון-שלטון (ושחקן הרכש החדש של האוליגרכיה - העיתון).
קום התנערה עם עבדים היזהר מעבדות נאורה הישמר לך מן הקנקן בדוק את מה שיש בו שמור על חירותך כבבת עיניך
היזהר מעבודת קפיטליסטים כי מהם יצאו אוליגרכים חדשים
הכיכר היא כוח אבל לא בלי מוח בדוק מי ומה עומדים מאחורי הסיסמאות
כבר הלכת בעיוורון אחרי השלטון אל תחליף חמור באתון דע מיהו אדון הממון ומיהו דמוקרט מקרטון קום התנערה עם עבדים
