|
ארצות הברית, ידידת ישראל משכבר הימים, נושאת התואר "השטן הגדול" מבית היוצר של הדיקטטורה האירנית. כשהסופר הגולה סלמאן רושדי כתב את "פסוקי השטן", הוא ערך חשבון נפש נוקב בשם האיסלאם עם הפונדמנטליזם האירני, ומסע ההופעות שלו לקידום מכירות הספר זכה להצלחה גדולה בארצות הברית של אמריקה.
אבל ארצות הברית מקיימת גם פוליטיקה אחרת. זהותה של הפוליטיקה המזוהמת של ארצות הברית דומה בעיקרה ליסודות שעליהם מושתתת הפוליטיקה של הרוסים והסינים בהקשרה של אירן. חבורות של שמנמנים מדושני עונג המחוברים לעטיני השלטון באמצעות בעלי הממון הגדולים (ממש כמו אצלנו, כאן, בבית), מקדמים אינטרסים שאין בהם שום דבר מכל רשימת הערכים המכובדת המעטרת את כתב היסוד של ארה"ב.
למי שלא זכה לראות את סרטיו הרבים של מייקל מור בנושאים אלה, רוצו מהר ל-YOUTUBE.
אמש למדנו כי ארה"ב לא תתמוך בהטלת סנקציות חריפות על אירן. האם זה משום שהיא מאמצת את גישת הנביא יונה ובורחת מתפקידה, או האם זה משום שהסתיידות העורקים של הצביעות בשירות הממון כבר עשתה את שלה?
את התשובה יודעים כנראה ראשי מערכות הביטחון הישראליות.
מדינות המזרח התיכון - הפוליטיקה
שכנותיה של אירן ויתר המדינות הערביות ששוכנות ברדיוס רחב יותר מאירן, אינן נחרדות למשמע השיח העולמי (הצבוע והמתחסד) על תקיפה אפשרית באירן. העולם המוסלמי נחרד לא פחות מאיתנו הישראלים ומיתר מדינות העולם, מן האפשרות שהאיסלאם השיעי מבית מדרשם של כותבי פסוקי השטן, יממש את חזונו וישתלט על העולם המוסלמי, ולאחר מכן על יתר חלקי האנושות.
כל שכניה הסונים של אירן מייחלים לסיום הפרשה של האיומים השיעים על שלוות העמים השכנים. אולם, גם כאן, בל נטעה. הפחד מן האיום האירני אצל שליטי המדינות הערביות השכנות, אינו נובע אך ורק מן החשש להפוך לעובדי נביא השיעה: עלי אבן אבו טאלב.
עיקר חששם נובע מכך שהאיום האירני לא נועד על-מנת לחסל את הסונים, אלא רק על-מנת להשתלט על כספת הנפט הפרטית שלהם, זו המאפשרת להם להחזיק בשלטון על עמיהם. ושוב, הצביעות בשירות הממון היא המכתיבה את התסריט, והדמויות בסרט הזה משחקות את משחק השחיתות ולא כפי שרוצה הבמאי שנאמין. זהו משחק הממון והשחיתות ולא משחק הצדק והחירות. |
| הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית - הפוליטיקה |
|
|
|
|
|
ראשית דבר, ועל-אף החזית שמציג ארגון סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית), הארגון הזה אינו ארגון לכל דבר ועניין באופן שבו אנו רגילים לחשוב על ארגון בינלאומי. זהו ארגון התנדבותי מעיקרו, והאומות החברות בו נמצאות שם על-מנת להאריך את מוטת ההשפעה שלהן למועדונים סגורים שבהם מדינות מנהלות את מדיניותן מאחורי הקלעים. שלא כמו במועדונים סגורים אחרים, כאן אין שומר סף בכניסה, וכל מי שמוכן לשלם דמי כניסה - נכנס.
את נאומו של נשיא ארה"ב בטקס ייסוד הסבא"א, נשא דוויט אייזנהאואר בזכות "אטומים של שלום", מתוך כוונה שהסוכנות תהיה חומת המגן בפני השחתת התגלית האנושית של פיצוח האטום, לכדי הפיכתה למכונת מלחמה בשירות כוחות הרשע. גם האטום, ככל "כלי", יכול לשמש בידי האוחז בו למטרות של שלום, או לשם השחזת חרב המלחמה.
אבל מאז ייסודו של הארגון הזה, בשורה של שלום לא יצאה ממנו. הפוליטיקה הרדודה של אינטרסים צרים, של אומות וקבוצות מדינות, לוביסטים וקבוצות לחץ, ייצרו מדיניות ארגונית המושתתת בעיקר על משחקי פוליטיקה של פינות רחוב חשוכות.
הארגון היה אמור לספק תוכן מעשי באמצעות האנרגיה האטומית, לנבואת מיכה "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה".
בפועל, פעולות הארגון עלו בהתאמה לנביא יונה, אשר ברח מן המשימה שקיבל מאלוהיו, בבחינת "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה".
ארגון האומות המאוחדות - הפוליטיקה
באופן אישי, אין אמירה המצערת אותי יותר מן האמירה שאם ישנה צביעות מעושה יותר מזו של סבא"א, הרי זו צביעותו של ארגון האומות המאוחדות. היא מצערת אותי במיוחד משום שחרף צביעותו של הארגון הזה, הישגיו המעטים עולים בהרבה על חסרונותיו.
ארגון האומות המאוחדות מייצג מקבץ של אינטרסים שפלים ובריתות שפלות עוד יותר, ומתרגם את מערכות היחסים המושחתות והסבוכות הללו לשפה דיפלומטית ונקייה, בדמות החלטות של הקהילייה הבינלאומית, אשר שומה על המדינות החברות בארגון לממש.
ואולם, לא מניה ולא מקצתיה. מאז היווסדו, לא הוציא האו"ם אף החלטה אחת מתחת ידיו שלא הייתה מגואלת בדם הרצח של כל מה שחרות על דגלו. לא היו שם טוהר מידות, ולא מוסר אישי וציבורי. לא הייתה שם שום אחריות הומאנית כלפי האנושות, ובוודאי שלא צדק טבעי ויושרה.
מאידך-גיסא, חם בחדלונו זה, ועל-אף כל כשליו, מאפשר ארגון האו"ם לשחיתות האנושית ולבגידה בצדק, להתנהל מעל במות, באמצעות דוברים נלעגים, המקיימים ביניהם מעין "קרקס השמש" של החיים, וכל אלה מתנהלים, על-פי רוב בהצלחה יתרה, מחוץ לשדות הקרב.
מלחמות רבות מתקיימות גם בימים אלה בשל חדלונו של האו"ם, ובשל המוסר האנושי הנחות המאכלס את חדריו (ודי אם נביט לרגע לאזרחים הסורים, אשר, שלא כמו אזרחי לוב, אינם מקבלים סיוע מאת הקהילה הבינלאומית רק משום שאין ברשותם מקורות נפט).
אולם מלחמות רבות גם נמנעו בזכות הפוליטיקה המזוהמת הזו, ואת מחירה של הפוליטיקה הזו אנו משלמים, כאזרחי יתר המדינות החברות באו"ם, בתלושי השכר של כולנו. העושק מתבצע בתלושי השכר במקום בקטל בשדות הקרב. נחמה פורתא. הסינים והרוסים מקיימים את אירן ותומכים בה בהחלטות מועצת הביטחון, רק משום שאירן רוכשת מהם ידע ויכולות גרעיניות בכסף המזוהם של הנפט שלה.
|
|
אירן אינה רק מה שרואים מכאן. אירן אינה דיקטטורה מאוחדת תחת הנהגתו של עלי חמנאי. אם ניתן לסכם את חמנאי באמירה קצרה המבהירה את מעמדו בקרב העם הפרסי, הרי שהוא מן העריצים הקשים ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם, ולו היה בידו הכוח לממש את כוונותיו, גם אדולף היטלר היה נראה כמו טייס ניסוי על ידו.
העם הפרסי, ככל עם מדוכא, מקיים חיי יומיום חלולים ומביע את מלוא ההזדהות עם שלטון העריצות. ככל בני האדם, מקיים גם העם הפרסי נאמנות לכוח הזרוע וממתין לשעת כושר. אירועי המהפכות בהשראת אביב העמים הערביים דוכאו ביד קשה מאוד כבר למן השנייה הראשונה, ושלטון הפחד מפני משמרות המהפכה עדיין יציב דיו כדי להחזיק מראית עין של סדר ציבורי.
אולם, הקרעים בהנהגה האירנית והפוליטיקה הפנימית מעולם לא היו בנקודת חולשה בהירה כל-כך, מאז ימי מותו של חומייני וערב תפיסת מעוז הכוח בידי חמנאי. וכמו תמיד, מה שנראה מכאן, אינו מה שנראה משם. אירן נתפסת עם דוח הצביעות של סבא"א, במצב של חולשה פנימית, חולשה מול ארגון האו"ם, חולשה מול העמים השכנים, וחולשה מול "השטן הגדול".
ורק ישראל חלשה יותר מאירן בסיפור הזה.
ישראל - הפוליטיקה
מזה עשרות בשנים שמדיניות ישראל נמצאת בשבי בידי קבוצות לחץ, שוליות במספרן אך מהותיות בהשפעתן, ומעמדה הבינלאומי הולך ונשחק, מפאת היעדר סיכום-סיום של הסכסוך בינה לבין העם הפלשתיני.
המדינות הערביות השכנות לישראל נשענות רק על משענת מוסרית אחת ביחסן השלילי אל ישראל, והיא שלילת זכויותיהם הלאומיות של הפלשתינים. גם כאן הצביעות משחקת תפקיד עיקרי, ובעת שכל המדינות התומכות בפלשתינים עושות כל שימוש שגוי בסכסוך הזה על-מנת למנף את מעמדן, אף לא אחת מהן מושיטה יד לישראל ולפלשתינים על-מנת להביא לסיום הסכסוך.
הסיבות לכך שישראל משמשת ככלי ניגוח בידי השליטים הערביים, נעוצות, שוב, כמה לא מפתיע, באינטרס הכלכלי של שליטי המדינות הללו. שהרי אם לא הייתה כאן ישראל על-מנת להאשים אותה בכל מפגעי הקיום האנושי, הייתה חמת זעמם של הנתונים למרות השליטים הללו מופנית ישירות אליהם.
אך ישראל מסרבת בתוקף לוותר על מעמדה כקורבן הנסיבות, ואינה מוכנה לסיים את הסכסוך המאיים לא רק על גבולותיה מחוץ, אלא גם, ובעיקר, על שלומה וזהותה היהודית מבית. הרוב הדומם מאפשר לשחקני משנה לנהל את ההצגה מספסל הפצועים.
לו הייתה ישראל מוותרת על האחיזה ההדוקה כל-כך, עד כדי לפיתה כמעשה נחש חנק עצמי, יכולה הייתה ישראל להוביל מהלך ששום מדינה ערבית לא הייתה יכולה לסרב לו. ישראל הפכה את עצמה לבת-ערובה בידי מדיניותה עצמה, והרווח הוא כולו של האייתולות האירניות עם השמלות השחורות ופסוקי השטן.
ישראל של שלום, הייתה מביאה לעולם את ההבטחה של סבא"א, ומגשימה את חזונם של נביאי ישראל, ובראשם הנביא מיכה: "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה".
אבל ישראל של היום, אינה ישראל של שלום, ולכן ביבי וברק נמצאים במבוך המסוכן ביותר שישראל הייתה בו מאז הקמתה.
בסוף השבוע הקרוב יתקיים הטקס שנדחה מן השבוע שעבר, לזכר יום הירצחו של האיש האחרון שהגה שלום על שפתותיו כמנהיג ישראלי. אין מקריות בחיים.
אולי זה הזמן שישראל של היום, תתעורר מן החלום, ותעשה שלום?
לו יהי.
|
|
למה הארגון הצבוע והמתחסד הזה התמהמה עד עכשיו, למה האומות המאוחדות משחקות תפקיד משני בלבד, מה באמת רוצים השליטים הערביים שסביבנו, מיהי הדמות שמשחקת ארה"ב כאן, ולמה המפתח לפתרון בכל זאת נמצא בידי ישראל? 
