| דן אלון | פובליציסט | תגובות |
| "המאבק זה אני" - עדיף להח-ליף |
אמור מעתה, בסגנון לואי (רוטשילד) ה-14, "המאבק זה אני". לכולם הזכות לאכול, כל עוד הם אוכלים רק מכף ידי שלי. רוצה להיאבק בצרעת סומאלית נדירה, או בהורדת אחוזי הריביות במימון משכנתאות בדיר-אל-בלאח? ברוך הבא בצל קורתנו. העיקר שתהיה רוטשילדי. כל ניסיון שנועד להרחיב את מעגל השליטה על גל המחאות, נתקל מיד בחומה בצורה ולוחמנית. אטימות חברתית במסווה של מהפכה חברתית, בגירסה המזכירה יותר את מארי אנטואנט מאשר את ז'אן ד'ארק ▪ ▪ ▪ העם, דורש, צדק חברתי את הקיץ הזה עשינו יחד, כאשר צעדנו בדבוקה אחת וצעקנו במלוא הגרון "העם, דורש, צדק חברתי", וחלמנו יחד על "הישראלי החדש", זה שכבר לא קונה יותר את הSHITה, ומבקש לייסד כאן עתיד אחר, עתיד שונה מזה שצפוי לנו אם ישראל תתמיד בכיוון שאליו היא צועדת ותהפוך בקרוב לטייקוניסטאן. שלא כפי שנהוג לחשוב, וחרף שטיפת המוח התקשורתית שעברנו, לא היה זה צוות ליף שהניע את הקרב הגדול הזה. את גל ההתעוררות החברתית, אנו חבים לקרן אייפאקס הבריטית, והנהלת תנובה בראשות זהבית כהן. תודה לזהבית ולאיציק אלרוב אייפקאס וכהן, ניהלו ביד רמה את תהליך החליבה של משק החלק, ודרכו חלבו את המשק הישראלי הכללי. אייפאקס וכהן העלו את מחירי מוצרי תנובה, באופן מתמיד ובשיעורים חדים, ושימשו כסמן ימני לקפיטליזם הניצי הגואה. לשם ההגינות, אייפאקס וכהן לא היו היחידים שהסלימו את קו הרווחיות על חשבון קו ההגינות, כל התאגידים עשו זאת. אבל אייפאקס וכהן נלכדו ראשונות על-ידי איציק אלרוב שהצליח בחודש יוני להניע מהלך ששלח את זהבית כהן הביתה ואת קו המכירות של תנובה נמוך מאוד למטה. בחודש יולי, עם תחילת עומס החום הגדול, תקעה חבורה צעירה יתד קטנה של אוהל, בשדרה ראשית של עיר ללא הפסקה, ודווקא בשדרות על שם הנדבן רוטשילד. דווקא ברוטשילד, מטר וחצי מן הזירה האחראית להסלמת מלחמת הרווחיות הזו - הבורסה של תל אביב שברחוב אחד-העם. איציק אלרוב הלך על יוקר המחיה, וחבורת רוטשילד הלכה על יוקר הדיור. העם, דורש, כל מיני דברים אל המחאה על יוקר המחירים החלו נקבצים מדוכאי כל העולם, ובפי כל אושפיז הייתה טרוניה אחרת. אחד ביקש למחות על גובה השכר, ואחר על עמלות הבנקים, אימהות על עלותו של צער גידול בנים, ואבות על ימי מילואים נעדרי תגמול ראוי. מהר מאוד עלו ובאו כל מבקשי השינוי למיניהם, וכל דורשי הסטת המשאבים לכאן או לשם, ועל-פי רוב - גם לכאן וגם לשם, בו זמנית. חבורת רוטשילד דורשת זיכיון ובלעדיות חבורת רוטשילד זיהתה כאן מאגר עצום של כוח, וסירבה בכל תוקף לתת למאבק הציבורי מסגרת וצבע, תוך התעקשות לשגל את המאבק הציבורי (דווקא מלשון להפוך את התמונה לסגנון העיירה היהודית של מארק שגאל). את התמונה שהלכה ונוצרה ממרקם עצום של גוונים וצבעים, ומתוך קשת רחבה של אינטרסים דומים, זהים, אך גם סותרים, התעקשה חבורת רוטשילד לערבב יחד. הערב-רב הזה נעשה תוך העמדת סיפור מסגרת, על פיו מטרת הרבגוניות הזו נועדה על-מנת שלא לקפח אף מאבק, וליתן במה משותפת לכולם - כל עוד מתכנסים כולם במסגרת המטריה הרוטשילדית. אמור מעתה: "המאבק זה אני" אמור מעתה, בסגנון לואי רוטשילד 14, "המאבק זה אני". לכולם יש הזכות לאכול, כל עוד הם אוכלים רק מכף ידי שלי. רוצה להיאבק בצרעת סומאלית נדירה, או בהורדת אחוזי הריביות במימון משכנתאות בדיר-אלבלאח? ברוך הבא בצל קורתנו. העיקר שתהיה רוטשילדי. כל ניסיון שנועד להרחיב את מעגל השליטה על גל המחאות, נתקל מיד בחומה בצורה ולוחמנית, קשה הרבה יותר מאשר חומות כהות הלב השלטוניות. אטימות חברתית במסווה של מהפכה חברתית, בגירסה המזכירה יותר את מארי אנטואנט מאשר את ז'אן ד'ארק. פתגם ידוע, מבהיר לתאבי ציד בלתי מבוקר, כי "מי שרודף אחרי אלף ארנבות לא יתפוס אפילו אחת", ובגרסה העברית שלו נאמר מניה וביה "תפסת מרובה, לא תפסת". אך בינה לחוד וחוכמה לחוד. המונרכית ליף הראשונה כטעות טקטית או אפילו חלילה אסטרטגית, ניתן היה למחול על שיגעון הגדלות הזה המבקש לכפוף את מדוכאי כל העולם תחת מטרייה אחת, כל עוד היא המטריה של רוטשילד. אולם כאן אין טעות כלל וכלל. למן הרגע הראשון שהיה ברור שמתהווה משהו שיש בו פוטנציאל לשינוי מהותי שכמוהו לא היה כאן מעולם, החל זרם עצום של מבקשי טובה (לצד כמות נכבדה של מבקשי רעה מטעם השלטון), וכולם ביקשו לתת כתף, לקחת חלק, להשיא עצה ולהירתם להנפת נס המרד החברתי ולמינופו לתוצאות ממשיות. אולם חבורת רוטשילד הרחיקה מעליה את כל אלה. גם את מבקשי הרעה (אשר עטו על עצמם עור של כבש המבקש להסתיר חרושת מזימות רעה של זאב), וגם, בד-בבד, בגלוי ובמתכוון, הרחיקה חבורת רוטשילד גם את מבקשי הטובה. החבורה שמרה על הגמוניה של חמישייה סודית, המתנהלת בסגנון של חונטת גנרלים, בצבא הפרטי של המונרכית ליף הראשונה. מונית הקסם: המונה מראה חצי מיליון קהל האזרחים נהר אחרי צליל הקסם, והמנגינה שניגנה חבורת רוטשילד, כאילו נהו אחרי החלילן מהמלין המנגן על יתד של אוהל את המנגינה "העם, דורש, צדק חברתי". המסע של החלילנים נעצר כאשר מונית הקסם נעצרה בכיכר המדינה, והמונה הראה את הסכום של "חצי מיליון". החונטה הנוכחית, חונטת הדור הישן של נתניהו-ברק-לבני-צאר החוץ-העז של שס עם משקפי השמש, ויתר חברי האופוזיציה למהפכת ההמונים, היא החונטה שאחזה (ועודה אוחזת) בכספת הכוח של הממון הציבורי, רק ישבה והביטה מן הצד. החונטה הנוכחית הביטה, ולא האמינה למראה עיניה. כיצד חבורת רוטשילד מבזבזת את הקרדיט של חצי מיליון על שיגעון גדלות ואובדן דרך, במסווה של אקוויליבריום פלורליסטי. ישבו, הביטו, גיחכו ושלחו איזה טרכטנברג או טרכטנבוים שהיה פנוי, לסיים את הקומדיה דל-ארטה הזו. כרטיס בחצי מיליון למופע של החונטה - קומדיה דל ארטה זו העת לסיים את הקומדיה דל-ארטה הזו של הצגת "אנחנו זה אני והאגו שלי", ולהעמיד בראש המאבק החברתי הישראלי, את ז'אן ד'ארק במקום את מארי אנטואנט. זהו השלב ההתפתחותי הנוכחי של חמישיית רוטשילד, אשר עשוי לשים קץ חד וכואב למחאה הציבורית, למען מטרה פרטית. לאחר שכבר דחו מעליהם בבוז הצעות עזרה שהגיעו מקצה הארץ ועד קצה, ולאחר שהוכחה בדרך המעשה כישלונה החרוץ של שיטת "המהפכה זה אני"; הגיעה העת, יש להח-ליף בשלב זה, כאשר שיטת "המהפכה זה אני" הולידה מחדל ולא מעשה, וסללה את הדרך לחונטה הנוכחית לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הציבור. בשלב זה, ולאחר שהמסכה של ז'אן ד'ארק נשרה והתנפצה אתמול בכיכר רבין, ופניה של מארי אנטואנט התגלו כמזימה של החלפת חמור באתון - הגיעה העת. הגיעה העת, שהמאבק על עתידה ופניה של החברה הישראלית, יהיה מאבק ציבורי, ולא מאבק פרטי של חבורה אנטי-דמוקרטית, המתנהלת בחדרי חדרים וללא פיקוח ציבורי. זהו מאבקו של הציבור ולא מאבקה של חבורה פרטית. הסטודנטים כבר ברחו (ובצדק). המתמחים מתנהלים בעצמם (ובצדק). ניצולי השואה מתנהלים בעצמם (ובצדק). כשחבורת רוטשילד מתעקשת לצוד אלף ארנבים, ובסופו של דבר ניצודה בעצמה על-ידי טרכטנברג, וכאשר חבורת רוטשילד מגדרת את מהפכת ההמונים כאילו הייתה חצר פרטית, ומלהקת את עצמה למופע היחיד של "ליף ללא תחליף", פשוט, למען העם, הגיע הזמן להחליף. |
