יום רביעי, 14 במרץ 2012

התקווה, האשליה והייאוש

דן אלון פובליציסט | תגובות
התקווה, האשליה והייאוש
התקווה האנושית בכלל, היא הציפייה לאושר עתידי [צילום: פלאש 90]

מרכז העולם

האשליה היא אשליית האגו האנושי הרואה את עצמו כמרכז העולם, ומדמה בעיני רוחו את חשיבות עצמו כאילו הייתה לא חשיבותו שלו עצמו, אלא חשיבות הבריאה בכבודה ובעצמה

תקוותו של כל אדם, כמו תקוותו של כל עם, זהה. זו התקווה לחיים המבטיחים קיום בביטחון קיומי, בהגשמה עצמית ומיצוי תכלית הקיום האנושית. אך היא תמיד הסתכלות אישית. זהו האגו שלנו המתעתע בנו, אשר גורם לנו לראות את אושרנו ולהתעלם מאושרו של האחר

▪ ▪ ▪
התקווה א' - כל עוד בלבב

איני זוכר מהיכן לקוחה האמרה כי "התקווה מתה אחרונה", אך זהות המקור משחקת כאן תפקיד משני בלבד, אם בכלל. התקווה מקיימת יחס ישיר עם האמונה בעתיד טוב, והיא מונחת מעדנות על מצע היחס של האדם לאושר. כל אדם ויחסו שלו אל האושר, הנובע מעולמו הפנימי.

היהדות הציונית-ישראלית, מינתה את התקווה לתפקיד "ממלכתי" מלא, והפכה אותה (אם כי באורח גלותי) להמנון התקומה הלאומית. מילות השיר מתחזקות נרטיב של ציפיה דרוכה בהווה "להיות עם חופשי בארצנו" (בלשון עתיד).

התקווה ב' - להיות עם חופשי?

הפרדוקס הוא, אם כן, שבהיות העם אכן חי חופשי בארצו (בלשון הווה), הוא אינו זקוק עוד לציפיה דרוכה לעתיד, ואינו זקוק לתחזוק "נפש יהודי הומייה", "עין לציון צופיה" במטרה "להיות עם חופשי". ההמנון הלאומי מתחזק נרטיב גלותי של "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו". היש משפט יותר גלותי מזה? עם חופשי בארצו אינו מתפלל להיות חופשי בארצו. הוא כבר כזה!

התקווה האנושית בכלל, היא הציפייה לאושר עתידי, והיא מסמלת בעיקר את היעדרו של האושר בהווה. אדם מאושר אינו זקוק לתקווה. כאשר האושר נובע מן ההוויה האנושית, התקווה לעתיד טוב יותר אינה שם. היא תגיע שוב כאשר גל האושר ידעך לאיטו או יעלם.

האשליה א' - אני (והאגו שלי)

האשליה היא אשליית האגו האנושי הרואה את עצמו כמרכז העולם, ומדמה בעיני רוחו את חשיבות עצמו כאילו הייתה לא חשיבותו שלו עצמו, אלא חשיבות הבריאה בכבודה ובעצמה. נכון הדבר, שגם הדתות הרואות באדם את מרכז ההוויה (האישית), מעטירות על האדם חשיבות כאילו אכן היה עולם ומלואו. היהדות ממצה את האמירה הזו בקביעה שכל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא (ואני משמיט בכוונה את המילה "מישראל").

האשליה הזו גורמת לאדם לטעות ולהאמין כאילו התקווה לחופש היא אישית ופרטית, רק שלו ושל המעגלים המתרחבים המקיפים אותו, משפחתו, כיתתו, בני מינו, הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, דתו, הלאום שלו, וכיוצא באלה מעגלים המשתנים באופן תדיר התלוי בעיקר בזוית השיוך האישית.

מכיוון שכך, האשליה מובילה את בני האדם לעבור עבירות ערכיות של מוסר ומצפון, על יסוד התקווה להשגת עתיד טוב יותר להם עצמם, ומתוך התעלמות (מדעת או מחוסר דעת) מזכויות האדם האחר לתקווה זהה.

האשליה ב' - אני (והעצמאות שלי)

תהליך האשליה מתחיל עם הפנמת הערכים הראשונים על ידינו עוד בראשית הדרך, על ברכי מערכות החינוך והתרבות, והוא מגולם בתוך הנרטיבים שאנו יונקים, ובתוכם אנו גדלים. התקווה היא אישית, והיא תמיד מבוססת על שלילת התקווה המקבילה של מישהו אחר. במלחמות "עצמאות", נלחמים תמיד שני צדדים, המכירים בחשיבותה של עצמאות ועדיין מסרבים להכיר בערכה ההדדי.

התקווה האישית הזו, השוללת את זכותו של האחר לתקווה זהה, נתפסת בעיני בני האדם כאילו הייתה מיצוי הזכות הבסיסית והמולדת לקיום בכל רמות פירמידת הצרכים של מאסלו, החל מקיום בסיסי וביטחון קיומי, דרך תחושת חום אנושי, אהבה, שייכות וזהות קבוצתית, דרך תרומה לקבוצה המגלמת שאיפה לכבוד והערכה, וכלה בהגשמה עצמית ומיצוי תכלית הקיום האישית. אך היא תמיד הסתכלות אישית.

האשליה ג' - המדינה זה אני

במישור האישי זה "אני" מול "הוא/היא". במישור הדתי, לאומי, חברתי זה "אנחנו" מול "הם".

את שיא האשליה (המגלמת בתוכה את הרמה האישית וגם את הרמה החברתית), מבטא לואי ה-14 מלך צרפת(, במשפט הנרקיסיסטי "המדינה זה אני", והאנושות ממשיכה לנהוג כמוהו מאז ערש קיומה ועד עצם ימינו אלה.

כאשר איילי הון פרטי עושים שימוש בצבא על-מנת להגן על עושרם (במסגרות דיקטטוריות), או שימוש במערכות חקיקה ובפרלמנטים (במדינות דמוקרטיות), וגם כאשר מדינות עושות שימוש בחקיקה, בסיפוח בכוח, בתוקפנות מלחמתית או בכיבוש זוחל, בגירוש קבוצות אתניות או במיזוג לאומים (נוסח ברה"מ )המוטיב הוא תמיד "נאצל" ("למען אחי ורעי", "עניי עירך קודמים", וכו') והמניע הוא תמיד אותו המניע.

המניע האמיתי אינו נאצל כלל (אלא רק במוחם של מי שמאמינים בכך), והאמת העירומה היא שהמניע הוא פחד קיומי אישי, המתלכד לכדי פחד קיומי קבוצתי, מפני אובדן שליטה על משאבי הישרדות. זהו תמיד מהלך לצורך קיום הבסיס של מאסלו, והגנה על יכולת הקיום באמצעות השימוש בביס השני של מאסלו.

תמצות האשליה האישית השוללת את זכותו של האחר לתקווה זהה, מגולם באמירה "התקווה שלי", והאמונה שהיא-היא התקווה היחידה. והאחרים? לגבי האחרים תהיה תמיד תשובה "נאצלת" - ידאגו הם לעצמם (או בשפה אחרת - מה'כפת לי?). ואם התקווה היא הדבר האחרון שמת באדם, מה נולד בו רגע לפני הסוף?

הייאוש א' - ההתפכחות מאשליית האגו

אצל רוב בני האדם אשליית האגו אינה מתפוגגת עד רגע המוות. דרך ראיית העולם מבעד למראה המתבוננת ב"עצמי", מאשימה וכועסת, מתגוננת ומגוננת, נשארת איתנו עד הרגע האחרון.

מעטים מצליחים לראות במקביל, גם את התקווה האישית שלהם וגם את תקוותו של האחר לאושר, ומעטים עוד יותר מצליחים להבין, כי זהו רק האגו שלנו המתעתע בנו, והוא המפרש עבורנו את האושר שלנו, כאילו היה איכות התלויה באושרו של אחר (או במניעת אושרו של האחר).

וכל עוד האדם נאחז באשליה, נדמה בעיניו כאילו אושרו נמצא בידי "האחר" (ממש כשם שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר), וכי האחר מחזיק בידיו את מה שיגרום לי אושר (כסף, קרקע, זכויות, אישה/גבר, כח, משאבים..

וכל עוד התקווה להשגת האושר באמצעות נטילתו מאותו "אחר" מתקיימת, אזי האדם שקוע כל כולו בנסיונות להשיג מאותו "אחר" את מבוקשו. וכאשר אבדה התקווה, מתגנב פנימה הייאוש.

הייאוש ב' - צעד בדרך אל הסוף (או תקווה חדשה?)

תנועות לאומיות המבוססות על אובדן התקווה ותחיית הייאוש הן התנועות הלאומיות המסוכנות ביותר, ומתוכן יוצאים בני אדם המוכנים לעשות הכל למען פיסת תקווה קטנה. היהודים שלאחר שואת אירופה פעלו בתוקף כדי לתת תקווה להישרדות העם היהודי, ולוחמי המחתרות שלפני הקמת צה"ל עשו הכל על-מנת להבטיח את בסיס הקיום של מאסלו עבור שאריות יהדות הכבשנים.

התנועות הלאומיות הפלשתיניות של ימינו רואות בנו ובתקווה שלנו את אותו הדבר שאנו רואים בהם ובתקווה שלהם. וכמו בדיון על מהות החופש וגבולותיו, ובו מוסכם כי החופש של האחד מסתיים במקום שבו מתחיל החופש של האחר, האם אנו מסוגלים לשבור את הנחת המוצא של האגו, שעל פיו "כולה שלי" (בשני הצדדים)?

האם ניתן לסיים את מעגל השוטים הזה, בהכרה כי השאיפה לאושר של האחד לגיטימית בדיוק כמו שאיפתו של האחר, וכי הטוען "כולה שלי" פועל כאחד האדם המונע מאגו עיוור, וסופו להתפכח רק ביום הדין?

האם אנו מסוגלים להוליד תקווה חדשה, והאם העם היהודי יתעלה וימלא בתוכן את תפקידו כ"עם סגולה", ויראה לעולם כולו מהו "אור לגויים"?, האם נכיר באגו שלנו בטרם מותנו?.