| פרק א' – מחאות: אנשים שרוצים מחאה |
|
יש אנשים שמתי שתפגוש אותם אתה תשמע מהם את אותו הדבר. המצב חרא. לא משנה מתי, ולא משנות הנסיבות, המצב פשוט חרא להם. בדרך-כלל, זה חרא כי משהו בחוץ לא מסתדר להם. למשל, יש בעיות בבית עם האישה (או עם הבעל, או הילדים, או הדודה, או אחותה של הגיסה...), ואם לא מדובר על בעיות במשפחה, אז בטח עם השכנים, או עם הכלכלה, או חלילה בעיות בריאות, ואם לא כל אלה, אז יש משהו. בטוח. תמיד יש משהו לא תקין.
מישהו לא מיישר קו עם הציפיות של מישהו, או משהו לא מסתדר כמו שהוא אמור להסתדר, וזו סיבה מספיק טובה כדי להביע תרעומת אישית או אפילו מחאה ציבורית. כי מה מאחד אנשים טוב יותר מאשר צרות?
אם אני כועס על הממשלה, וגם אתה כועס על הממשלה, אז כבר יש לנו משהו משותף, וזו התחלה נהדרת לגילוי של אחדות והזדהות. אם אני חושב שהוא אשם, וגם את חושבת שהוא אשם – הרי ברור שהוא אשם. נקודה.
מדריך רוחני שאני נוהג לצפות בשיעורים שלו מדי פעם, סיפר באחת מהרצאותיו שכאשר הוא היה ילד, הוא לא היה זקוק ליותר מאשר כדורגל, כדי להיות חבר של ילד אחר. צרת רבים היא נחמה טובה למי שמסתפק במועט, על תקן של מציאת מחסה משותף מפני הגשם. לפעמים, אם שנינו יחד תחת מטריה אחת, אז אנחנו כבר מרגישים טוב יותר.
אנשי המחאה מסתפקים במועט. תן לנו מחאה טובה ועשית לנו את היום. אפשר לקטר ולהטיל את האשם על מישהו אחר. לא כל אנשי המחאה מסתפקים במחאה עצמה. יש גם אנשי מחאה שמעבירים למסגרת של שינוי, ועליהם נדבר בהמשך.
|
| פרק ב' – מחאות: אנשים שלא רוצים שינוי |
|
בתוך קבוצת אנשי המחאה, יש קבוצה מעניינת של אנשים שהמחאה מספקת אותם. לאנשים האלה אין צורך בשינוי, משום שהמחאה עצמה היא שיאו של הסיפוק. האנשים שלא רוצים שינוי, פשוט לא אוהבים שינויים, ומבחינתם, ממש לא משנה כמה חרא להם. השינוי לא יהיה דבר מבורך.
אנשים שלא אוהבים שינוי, פשוט פוחדים משינויים. כבר נאמר על-ידי מישהו ש- "עדיף הרע המוכר על פני הטוב הלא מוכר". הפחד מפני שינויים משתק את מי ששינוי מערער את בטחונו העצמי ואת תחושת יציבותו (הנפשית, הכלכלית, הביטחונית, וכו'...).
הסיבות לסירוב לשינוי רבות ומגוונות, כמגוון הנושאים המאתגרים את קבוצת אנשי המחאה. אך, ביסוד כל הסיבות עומד עירום וחשוף, רק תירוץ אחד. שינוי מחייב הכרה שהפגם אינו בסובב או בסיבה, אלא באדם הזקוק לשינוי בעצמו. הרי זה אף פעם לא אני שצריך להשתנות ולהפסיק לקטר. זה המצב, זו המציאות שצריכה להשתנות. אני בסדר. אם רק זה היה שונה, הכל היה בסדר.
אנשים שלא רוצים שינוי נמצאים בתחנה שבדרך, בין האנשים שרוצים רק למחות ובין האנשים שרוצים שינוי. אבל, לא כל שינוי הוא מבורך. לא כל תנועה היא התקדמות. לכל מעלה יש חיסרון, ולכל חסר יש יתרון. לכן נלך אל האנשים שכבר עברו את המחאה, ועברו את ההתנגדות האוטומטית לשינוי, ונראה לאן לוקחת אותנו קבוצת האנשים שרוצים שינוי.
|
| פרק ג' – מחאות: אנשים שרוצים שינוי |
|
לצד אנשי המחאות, חיה קבוצה מצומצמת יותר של אנשים שלא מסתפקים במחאה בלבד. אלה הרוצים שינוי. לפעמים, זה אפילו לא משנה איזה שינוי, העיקר שיהיה שינוי. אדם כזה היה הרס"ר המפורסם של כלא צבאי 4 בצריפין. החיילים הכלואים תחת השגחתו, נהגו להעביר את ערימת החול, באמצעות מריצות ואתי חפירה, מצד אחד של המחנה, אל הצד השני. ובהגיע הערימה לצידו השני של המחנה, החלו מיד, וללא ליאות, בעבודות ההעברה של הערימה - חזרה למקומה לראשוני.
אנחנו מכירים את האנשים הללו ממקומות רבים בחיינו, ונתקלים בהם שוב ושוב במקומות העבודה (תוכניות עבודה שאינן משנות מאומה במציאות אבל מחזיקות הרבה אנשים עסוקים), וגם בתחומים הציבוריים (עם וועדות למיניהן, למשל טרכטנברג), ולפעמים גם בתאגידים עסקיים (למשל נוקיה לפני רגע האמת ששחררה עשרות טלפונים שהייתה בהם אותה הטכנולוגיה ורק העיצוב היה שונה).
לאנשים שאוהבים שינוי, תן שינוי. לא משנה מה יש, ולא משנה מה יהיה. העיקר שיהיה שינוי. לא לעמוד במקום. להתקדם. לאן? לשם! מה זה משנה? העיקר שתהיה תנועה. ההכרה מתעתעת במוח האנושי, שלא מבדיל בין "תנועה" ל-"התקדמות". רכבת טסה 200 קמ"ש זה נהדר. עפה מהפסים כי לא היה נהג בקטר? הממ... אז השינוי הבא יהיה לוודא שתמיד יהיה נהג בקטר!
אבל בקבוצת האנשים שרוצים שינוי, יש גם אנשים שרוצים שינוי אמיתי.
|
| פרק ד' – מחאות: אנשים שרוצים שינוי אמיתי |
|
אנשים שרוצים שינוי אמיתי, כבר עברו את שלב המחאה, ואת שלב התמרת הפחד מפני השינוי, והם כבר רוצים שינוי, אבל הם גם רוצים שהשינוי יהיה אמיתי וישנה את תמונת המציאות שממנה החל התהליך.
שינוי אמיתי, כבר אמרנו, מתחיל בבית פנימה. שינוי אמיתי מחייב את האדם המבקש את השינוי, לעבור תהליך של בדק בית, על-מנת לגלות את המקור לכשל, להכיר באחריות האישית על יצירת הכשל, ולבחון פתרונות המכילים גם חובת שינוי אישית (עצמית, פרטית, רגשית, נפשית).
כבר נאמר כי "מי שהכניס אותך לצרה, אינו אותו האדם שידע להוציא אותך ממנה". אז איך לעזאזל עושים שינוי אמיתי אם המכשול הראשון שעומד בפני השינוי הוא ההכרה שאני חלק נכבד ממה שצריך לשנות?
אם ממשלה מסוימת גורמת למשבר חמור ביחסי החוץ, או בכלכלה, או בחינוך, או בביטחון האישי, או בבריאות הציבור (או בכל אלה גם יחד), אין מועמדת טובה יותר לתיקון המצב מאשר אותה ממשלה עצמה. ההמשלה הזו משולה לרכבת הדוהרת על הפסים במהירות 200 קמ"ש, ועל כן היא מסוגלת להביא שינוי כלשהו.
העובדה שהשינוי השלילי נגרם מהעדר יכולת ניווט או מכשל טכני, או מכל סיבה אחרת, מצביעה על הדבר שיש לתקן, ואילו ניתן היה לתקן את הטעון תיקון על-ידי הכוונה, הייתה יכולה הרכבת הזו לדהור על מסלולה, והנוסעים יכלו להגיע ליעדם, בבטחה ובזמן.
|
| פרק ה' - הסגולה הנדרשת מאנשים שרוצים שינוי אמיתי |
|
שינוי כזה, המאפשר לאנשים הרוצים שינוי אמיתי, לבצע אותו הלכה למעשה, מחייב מהם מעבר דרך כמה תחנות כאמור. זה מתחיל מהכרה שדבר מה "אינו כשורה", עובר למבחן הרצון לבצע שינוי, ממשיך למבחן היכולת לבחון את הסיבות והנסיבות, ולבסוף עובר למבחן היכולת לנהל שינויים במציאות דרך שינויים עצמיים.
הקושי העיקרי העומד בפני כל שינוי הוא המרכיב ההכרתי של המבקש לשנות, אותו המרכיב המחייב את המבקש לשנות לקחת אחריות על חלקו בשינוי, ועל המרכיבים בשינוי אשר האחריות לגביהם רובצת לפתחו.
על-פי רוב, אנשים מבקשים מהמציאות להשתנות על-מנת שיווצר מצב נוח יותר עבורם באופן אישי, ורק לעיתים רחוקות אנשים מוכנים להכיר בתרומתם ליצירת המצב המחייב שינוי.
מטבע הדברים, ממשלות מתקשות שבעתיים לעבור דרך קשת התחנות הנדרשות לשם יצירת שינוי, בעיקר מפאת היותן מורכבות מפוליטיקאים (להבדיל ממנהיגים), אשר רואים בעצמם סוכני שינוי ואינם רואים בעצמם כחלק אינטגרלי ממערך הכוחות המחוייב בשינוי.
הפוליטיקאים בציבוריות הישראלית בוחרים בשינויים שאינם מחייבים אותם להשתנות בעצמם, וכך למשל עניין השלום הפך ל-"תהליך השלום", המחאה החברתית הפכה ל-"וועדת טרכטנברג", וכיוצא באלה שיטות להרוג את השינוי כדי שלא יגבה מחיר מסוכני השינוי.
|
| פרק ו' – מחאות שהופכות להמחאות |
|
וכאן אנו מגיעים לשלב שבו מחאות הנובעות מחוסר נוחות אישי, אשר מקבלות מימד ציבורי באמצעות קבוצות בני אדם אשר חשים את אותה אי הנוחות, ואשר נתקלות בחומה בצורה של חוסר יכולת עצמית להשתנות (תהליך השלום, טרכטנברג, וכו').
המחאות הללו הופכות להמחאות המשוכות על זמן כלשהו בעתיד (צ'קים דחויים בלשון העם), והמנגנון הציבורי עשיר כקורח בשיטות לדחיית השינוי. כאן נכנסים למשחק "התהליך" (תהליך השלום), "הוועדה" (וועדת טרכטנברג, וועדת הכנסת לענייני פופטיץ, וועדת השרים לענייני חקיקה וועדת עוד היד נטויה).
אלה המחאות שהציבור רושם לפקודת עצמו לתאריך דחוי, ואלה המחאות שנסחרות על-ידי הפוליטיקאים באותה הדרך, וכולם משלמים לכולם בהמחאות דחויות, ומייצרים מחזור של מיליארדים של הבטחות בלי כיסוי. אלה הבטחות שלאף אחד אין כוונה לממש ולפרוע.
ומסבב בחירות אחד לשני, חולפות עוברות להן 4 שנים תמימות, ונדמה שבסרט הזה כבר היינו, ואת ההצגה הזו כבר ראינו, ואת האנשים האלה כבר ליווינו, לתוך הכנסת, ולתוך הממשלה, ואז לבית המשפט או לכלא, ושוב לאותם הכיסאות, ולאותם התפקידים, ולאותם המנגנונים, ולאותם המעשים, ולאותם המחדלים.
ואז אנחנו חוזרים לפרק א', כאנשים שרוצים מחאה, ורוצים שינוי, אבל את השינוי היחיד שהוא באמת משמעותי, אנחנו חייבים לעשות בעצמנו, ואנחנו צריכים להשתנות בעצמנו, ופשוט – לא לבחור בהם יותר, לקום ולקחת אחריות, לעשות ולא לקטר על אלה שלא עושים. ולשנות. פשוט – לשנות.
|
|
