| | בעמל קשה ובמסירות ללא חת, תוך הסתפקות במועט והקרבה אדירה, לחמת מלחמת קוממיות בזרוע הממוספרת, ובזרועך השנייה - חינכת, ריפאת, האכלת והקראת סיפור ערש עם מבטאך שתמיד הזכיר לנו מאין באת | | | | | אז באירועי השנה לא מצאתי משהו שיקל עלי לברך את הסבתא. לפיכך, עברתי לסקירה של הצלחותיה ב-63 שנותיה (גם סבתא, כאחד האדם, נמצאת מאזינה ואוזניה כרויות לדברי רוך ונועם). אז על הפן החיובי סבתא, באת מתהומות נשייה של אובדן זהות לאומית, יצאת מכבשנים בוערים, מביבים של יבשת שלמה שאיבדה צלם אנוש, מקרבן של אומות שעמדו מנגד בעת שנרדפת ונשמת-אפך הפנימה את מראה משפחתך הנכחדת.
כשעל זרועך מוטבע המספר שלנצח יהיה מזכרת מעולם שבו שפלות הנפש גברה על אהבת האדם, מצאת כוח לפנות לחיים ולתת אהבה לילדים משלך. הגם שבלילות נשארת ערה על משכבך, השכמת בבוקר כדי לתת לדורות הבאים את שרידי האהבה שנותרה בקרבך. בעמל קשה ובמסירות ללא חת, תוך הסתפקות במועט והקרבה אדירה, לחמת מלחמת קוממיות בזרוע הממוספרת, ובזרועך השנייה - חינכת, ריפאת, האכלת והקראת סיפור ערש עם מבטאך שתמיד הזכיר לנו מאין באת (גם כשלבשת חולצה עם שרוול ארוך).
העמדת דור ראשון שמרביתו קיבל שמות שינציחו את הורייך, ודור שני שקיבל שמות קצת יותר מודרניים והרבה יותר ישראלים, וכבר הגיע דור שלישי שקיבל שמות עוד יותר מודרניים והרבה פחות ישראלים. ועוד בטרם החלה להיווצר סביבך זהות לאומנית, החיית שפה ותרבות, ודת ומנהגים, ותקומה של כל האפר ועפר שהשארת מאחורייך בעולם של זיכרונות נוגים שנגדעו באיבם. וכבר נוצרה תרבות ואמנות, ונוצרה כלכלה והשכלה, ומערכת משפט וימי חג ומועד, והטבעת מטבעות ושטרות ובולי דואר, ואת כל הסממנים החיצוניים כבר יצרת.
אבל עמוק בלב, סבתא, במקום שבו רק את ערום ועריה מתייחדת באמת הנצחית שלך עם הנשמה הטובה שהבורא נטע בך, שם את מכירה באמת לאשורה, סבתא - את כל אלה יש גם לגויים שמקרבם ברחת. לא אלה הם הסימנים לעצמאותך, לריבונותך, לקוממיותה של דרכך וחזון הנביאים עליהם סיפר לך אבא בילדותך.
את, שכבר ראית הרבה בחייך, עוד בטרם הוטבע על זרועך המספר שצרב תזכורת לכל חייך מעולם שבו שפלות הנפש גוברת על כוחות האור; את, שכבר ראית איך שכן קם על שכנו ואיך חבר הורג ברעהו ללא רחם; את, שנדרת ברגעים בהם נצרת את נשימתך מפחד הקלגסים - את כבר יודעת, סבתא, את יודעת שכל עוד מטיל אדם אחד את מוראו על אדם אחר, הירא אולי ימות, אבל רוחו תנצח.
אז ליום הולדתך סבתא יקרה, הנה צרור ברכות שליקטתי, לאחר שנואשתי מאירועי השנה החולפת. אני בטוח, סבתא, שלאחר שתסיימי לקרוא את הברכה, תביני, שהעובדה שנכדך כותב לך בלשון כזו, אינה הלעזה או התרסה, אלא עדות ניצחת להצלחתך סבתא יקרה.
| | | אני מאחל לך, סבתא ישראלה, שתניחי לשכנה שלך לנהל את מצוקותיה בעצמה, שתרפי ממנה וממאבקה להכרה ולעצמאות. שתזכי לראות איך השכנה שלך מפסיקה להשקיע אנרגיה במאבקה בך, סבתא יקרה, ואיך כשהיא פנויה ממלחמתה בך, היא מתחילה להיות עסוקה יותר בעצמה | | | | | החלטתי להסתפק באיחולים, סבתא ישראלה, שאולי לא תאהבי לשמוע, אבל לפחות יעשו עימך חסד גדול של התעוררות מ-63 שנים של מאבק בלתי פוסק בעובדות החיים ובהכחשת המציאות.
אז סבתא ישראלה, אני מאחל לך שאת מה שלא הצלחת לעשות בעצמך ב-63 שנותייך, תעשה לך המציאות. אני מאחל לך שהדוד סם ופורום החברים שלו באיגוד הדודים העולמי יחליטו להכיר בשכנתך, סבתא פלשתינה, ויסיימו עבורך את מה שאת מתקשה לסיים בעצמך. אני מאחל לך שכשזה יקרה, את פתאום תקלטתי שזה נגמר ותפנימי שאפשר גם אחרת. שתרפי משכנתך הסבתא פלשתינה.
רציתי לאחל לך שבזמן שתרפי משכנתך, תתפני לעסוק במה שחשוב באמת. בך, במשפחתך שלך, בילדייך, בנכדייך. זו הייתה כוונתך מלכתחילה, וזה היה עיסוקך בטרם התמסרת לקרב המכוער ששכנתך ניהלה ומנהלת גם היום נגדך. רציתי לאחל לך שתגלי שאת עדיין יכולה ללמד אותם, בנייך ונכדייך, דבר, או שניים, על הערכים הנכונים שיגרמו להם להצליח בחיים, ולהקים שבט משגשג שבו מתקיימים גם הצלחה אישית וגם שיתוף קבוצתי. גם סיפוק עצמי וגם עזרה הדדית.
שתלמדי את הטייקונים שלך את מה שלמדת בבית אבא: "בתכריכים אין כיסים". שתלמדי את שליחי הציבור שלך שהדרך חשובה לא פחות מהמטרה. שתמצאי שמשפחתך הופכת סובלנית יותר ותאוותנית פחות, ושנכדייך כבר לא הולכים להילחם בנכדיה של השכנה אלא מעשירים את עצמם בלימודים ובאומנות, באמנות ובעשייה מעשירה, ברוח ובחומר כאחד.
ועוד אני מאחל לך סבתא ישראלה, שתניחי לשכנה שלך לנהל את מצוקותיה בעצמה, שתרפי ממנה וממאבקה להכרה ולעצמאות. שתזכי לראות איך השכנה שלך מפסיקה להשקיע אנרגיה במאבקה בך, סבתא יקרה, ואיך כשהיא פנויה ממלחמתה בך, היא מתחילה להיות עסוקה יותר בעצמה. אני מאחל לך שכשתרפי משכנתך, היא תרכז את מאמציה בלבנות עתיד טוב יותר לעצמה, לבניה ולנכדיה, היא תשתול דשא שיהיה ירוק, ירוק מאוד, הכי ירוק שיש. היא תצטרך את האנרגיה של בניה ונכדיה כדי לעבד את הגינה, כדי להחזיק את הדשא שלה ירוק. את הפרחים פורחים. את העצים מניבי פרי.
היא תסלול כביש גישה נוח יותר, שיאפשר בניית תשתית ביוב ומים, ותאורה ואנרגיה. היא תעלה על יצועה בלילה עייפה ומחויכת, כשהיא ובניה ונכדיה שבעים ומאושרים, והיא תחלום חלומות נעימים, ותקום בבוקר מחויכת עוד יותר מאשר הייתה בליל אמש. אני מאחל לך שבימי קיץ לוהטים תוכלי להגניב מבט מעבר לגדר ולראות ששתיכן עסוקות בתליית כבסים באותו הזמן, וששתיכן הולכות לנוח את מנוחת הצהריים שלכן באותה העת.
אני מאחל לך שיום אחד מבט חטוף שלך ייפול על מבט חטוף שלה, ושתיכן תחייכו חיוך מבויש זו כלעומת רעותה, ותמהרו להיכנס חזרה הביתה כדי להביט במראה בשביל לדעת את הסמקתן בעת שמבטיכן נתקלו זה בזה. אני מאחל לך שבערב קיץ חמים, כשאת מארחת את המשפחה, את הילדים והנכדים, תמצאי אומץ להזמין את שכנתך לטעום מהמטעמים שהכנת, ושלאחר שהאורחים ילכו היא תישאר לעזור לך לנקות ולסדר. וכששתיכן תישארנה לבד, פתאום תתפרצו בצחוק גדול ורם כי אותו הדבר יצחיק את שתיכן.
ואני מאחל לך שמעל לכל, יבוא היום ובו תראי שאת כל השנים שהשקעת בפנקסנות חסרת-ערך, אינך יכולה להשיב, אבל את סיפורך את יכולה לספר לכל השכונה, ולגרום לעוד הרבה שכנים לחיות יחד בשלום. ולבסוף רציתי לאחל לך, סבתא ישראלה, שהנינים שלך ייוולדו למציאות שהנכדים שלך לא זכו להיוולד אליה, וכשהם יבואו לבקר אותך הם ירוצו לשחק עם החברים שלהם, הנכדים של סבתא פלשתינה, דרך הקו הדמיוני שפעם עברה בו הגדר בין החצר שלך לחצר של הסבתא פלשתינה. ולא תחששי כשהם ירוצו כי הדשא הירוק הבוהק הזה מטופח למשעי משני עברי הקו שכבר אין עליו גדר.
ועוד רציתי לאחל לך שהמורשת שתשאירי לשבט שימשיך את דרכך, יהיה כזה שמקרב ומאחד ומביא אור ושלום ואהבה, כזה שמעגן דרך עשייה וערכים את ערכי מגילת הלידה שלך:
"...מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.
"אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".
| | | כמה מבני המשפחה (שסבתא נוהגת לקרוא להם: "הטייקונים") חולבים את כלכלת המשפחה המורחבת של הסבתא ישראלה, ומחלקים ביניהם את השלל כולו, בעוד שיתר 99% מבני המשפחה עובדים קשה תמורת פרוטות וידם אינה משגת לקנות בית | | | | | אז ליום הולדתה, החלטתי לקנות לה מראה עם הקדשה, בתקווה שהיא תתלה את המראה הזו על חלקה הפנימי של דלת השירותים שלה (מסיבות פיזיולוגיות שאין צורך להרחיב בהן, סבתות לא מביטות לכיוון מיכל המים בעת שהן בחדר השירותים). אז כשישבתי לכתוב את ההקדשה הזו, רשמתי לי קודם כל קצת נקודות שיעזרו לי בכתיבה. אירועים מהשנה החולפת וגם תופעות שבלטו במהלך השנה. אז בעניין עליונות מוסרית, ברור כשמש שראשי המדינה שלי הם אנשים שמאמינים שלתת פירושו לקבל, והם נוהגים לתת, והרבה. היה לנו נשיא מדינה שנתן דרור לציפור השיר שלו גם אם המנגינה לא ערבה לאוזני השכנות, אבל העיקר הכוונה, נכון? והיה לנו ראש ממשלה שהעדיף תפקיד של סוכן נסיעות, ואגב כך שלח ידו גם בקבלנות בניין ובעוד מיני יוזמות. הוא נתן לכמה ממכריו היתרי בנייה, ולמשפחתו כרטיסי טיסה. ומאחר שמבחינה מוסרית הוא לא מאמין באגואיזם, אז הוא נתן למכריו לתת לו בחזרה מעטפות עם כסף. ושר אוצר אחד שהאמין שאפשר לדלג על העניין המעייף הזה של לתת, ועבר ישר לחלק של לתת לאחרים לתת לו מעטפות עם כסף. אז מאחר שיש המון כאלה, החלטתי לא להמשיך, הסבתא הבינה מהרגע הראשון שבניה ונכדיה אפעס, לא משהו מבחינה מוסרית. אולי כלכלית? אז בואו נראה... כמה מבני המשפחה (שסבתא נוהגת לקרוא להם: "הטייקונים") חולבים את כלכלת המשפחה המורחבת של הסבתא ישראלה, ומחלקים ביניהם את השלל כולו, בעוד שיתר 99% מבני המשפחה עובדים קשה תמורת פרוטות וידם אינה משגת לקנות בית. בני המשפחה המבוגרים ניזונים מקצבת זיקנה של 1,500 שקל ונאלצים לבחור בין אוכל לתרופות, שלא לדבר על חימום בחורף. בני המשפחה הצעירים (ה"מוצלחים" שביניהם), אלה שסיימו צבא ותואר אקדמי, משתלבים באיזו חברת הייטק, עובדים מסביב לשעון, ומצליחים להתפרנס אבל כבר לא חולמים על דירה ואופציות. חיים מרבעון לרבעון בשביל הנכדים של הדוד סם שהשקיעו בבורסה של ניו-יורק. "מעבודה אף אחד עוד לא מת", אומרת להם סבתא כשהיא מעודדת אותם. אבל אחרי שהם הולכים היא אומרת לעצמה בכנות שאם הדור הזה נשחק לטובת הטייקונים, מה יהא עם הנכדים? נו שויין, גם כלכלית לא משהו... תרבות, זהו, מתרבות תבוא הישועה. אז זהו, גם כאן אין במשפחה של סבתא ישראלה בשורות מעודדות במיוחד. מרכז התרבות במשפחתה של סבתא מתמצה בעיקר בטלוויזיה המשפחתית, שבה תוכניות ריאליטי לרוב, רוקדים עם חנונים, כוכבים עם יפות, הישרדותו של האח הגדול, משמינים בגדול, מבשלים עם הבוהן... ומי שלא בוהה בטלוויזיה, ספון עם הראש בתוך האייפון, אייפוד, אייפד, דור 3, דור 3.5... סבתא עוד זוכרת איך פעם היו סופרים דורות של אנשי רוח, סופרים, משוררים, רבנים. כשסבתא פותחת את הרדיו לפעמים היא שומעת שירים עכשוויים שכולם נשמעים אותו הדבר, סקס עם האקס, אקס עם הסקס, אקס עם האקס, וסקס עם הסקס... עזבי אותך סבתא מתרבות. משם לא תבוא הישועה. | |
