| דן אלון | פובליציסט | תגובות |
| תג מחיר של המחר |
תג המחיר שגובים פורעי החוק היהודים בגדה הוא הפקרות וטרור בחסות עין חצי עצומה, ממש כמו תג המחיר שגובה העין העצומה למחצה שלנו בחצר הקדמית של מדיניות החוץ שלנו ▪ ▪ ▪
עשבים שוטים בחצר האחורית אנחנו רגילים לראות פורעי חוק מצמידים תג מחיר אל מה שהם חושבים שראוי לתמחר, באיזה מן סוג של מסחור מעגל הרוע, בשיטת "עין תחת עין", "נקמת דם", "טמטום מושלם". השלמנו עם הרוח הרעה הזו כי זה כנראה בסדר אם גובים תג מחיר מאנשים תמימים בצד השני של החומה (וזו אגב האידיאולוגיה של טרור, והיא צומחת כאן אצלנו, ואז אנחנו נעלבים כשנואמים הזויים מכנים אותנו טרוריסטים מעל במת האו"ם). כשכתבתי בעבר על עשבים שוטים בחצר האחורית, היו שנצמדו לפרשנות של "החצר האחורית" כמזרח ירושלים, ומי שעשו זאת, עשו זאת על דעת עצמם, בעיקר משום שהמרכיב החשוב הוא העשב השוטה ולא מיקומו. עשב שוטה גדל גם בחצר הקדמית, ואם לא מנכשים אותו בזמן נעלמת החצר הקדמית ונולדת במקומה חצר אחורית נוספת. החצר האחורית לעולם תהיה מוזנחת יותר, פשוט משום שרובנו מתמקדים יותר במעטפת (החצר הקדמית היא ההצגה כלפי חוץ), ופחות בתוכן (החצר האחורית היא האמת שלנו), זו דרכו של העולם המערבי, שבו הקצב מכתיב את הטון, וצו האופנה מכתיב את שיח השכונה ודעת השכנה. טופוגרפיה של אידיאולוגיה בבוא ראש השנה אנחנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", כאילו האמת נמצאת בראש (או בחצר הקדמית), ואנחנו נוהגים לומר ש: "הדג מסריח מן הראש". אבל, המדע מלמד, שהדג יכול להסריח מהראש או מהזנב, או מכל מקום בדרך שבין הראש לזנב, ולפיכך, יותר משהסירחון הוא ענין לגיאוגרפיה של האנטומיה, הוא למעשה יותר ענין לטופוגרפיה של האידיאולוגיה. אז הטופוגרפיה של האידיאולוגיה מצביעה לנו על כך שבימים אלה העשבים השוטים צומחים לא רק בחצר האחורית שלנו, והם אינם מצמידים תגי מחיר רק לפלשתינים. ומשום שלא השכלנו לנכש אותם מבעוד מועד, הם צמחו גם בחצר הקדמית, עברו ממזרח שטחי הגדה אל החצר הכי קדמית שלנו, אל פרצופה של המדינה ואל הערוגה של מדיניות החוץ. היום יעלה נתניהו על במת האו"ם, ויכריז קבל עם ועולם על כך שהפלשתינים הם שהפרו את ההסכמים, ועל כך שהישראלים עשו הכל והלכו לקראת הפלשתינים כברת דרך ארוכה, אבל הפלשתינים כך וכך, ובלה בלה, וקיש קיש קוש, והוא בטח ישלוף איזה גימיק, איזו מפה, או אולי את הסכין המגואלת בדם שבאמצעותה נרצחו בני משפחת פוגל באיתמר. נתניהו הוא אלוף הדראמות וההסברים, ואין לו שום בעיה לשלוף את "מכתבי יוני" או כל סיפור עצוב אחר כדי לבנות נרטיב של טרגדיה. נרטיב של טרגדיה דיברנו על עשבים שוטים ודגים מסריחים כטופוגרפיה של אידיאולוגיה, ועכשיו יהיה לנו קל לזהות אצל נתניהו את הנרטיב של הטרגדיה, כמוטיב החוזר בכל מעשיו במישור הפוליטי. בין המרכיבים של הנרטיב הזה נמצאים "פחד", "בידוד", "עם לבדד ישכון", "השואה", "הפדאיון", "הטרור", "הזקן של ערפאת", "רצח המשפחה באיתמר", "גלעד שליט", "החמאס בעזה", "רצח הספורטאים במינכן", "האיום האירני", "הכשל המצרי", "המרמרה", "ארדואן", יש צורך להמשיך? נתניהו מכיר היטב את ההיסטוריה, ואת הנרטיב הזה, שתמיד שואב את כוחו מהמקום הנחות ביותר בסולם הערכים של רוח האדם ("פחד!"), ינק נתניהו מינקות בבית הוריו, על ברכיו של אביו ההיסטוריון, הפרופסור בנציון נתניהו. היסטוריון לוחם בנציון נתניהו היה ידי קרוב של אבא אחימאיר (מייסד "ברית הבריונים" ופאשיסט על-פי הגדרתו שלו), והוא היה גם עוזרו האישי של זאב ז'בוטינסקי (מחבר "על קיר הברזל", ומייסד האצ"ל), והוא אותו בנציון נתניהו שהתמיד גם שנים רבות לאחר מותם של חבריו אחימאיר וז'בוטינסקי בשיטה הפלגנית שאפיינה את הקמת האצ"ל. הוא אותו הנתניהו שכינה את "תוכנית ההינתקות" בתואר "פשע נגד האנושות", והוא אותו בנציון נתניהו שהתמיד בפלגנות הזו גם כנגד בנו שלו בנימין נתניהו, כאשר הבן הכריז כראש הממשלה כי הוא מסכים להעביר את חברון לידי הרשות הפלשתינית כחלק ממערכת ההסכמים שבין ישראל לפלשתינים. את הפלגנות הזו, המונעת מפחד תהומי ותחושה שכוח הוא המשענת היחידה לתקומת הציונות, הפנים בנימין נתניהו ועליה התחנך. הוא אף הפגין אותה הלכה למעשה במקרים רבים בעבר, גם בהפגנה ברעננה (בה נראה ארון מתים ועליו נכתב "רבין קובר את הציונות"), וגם מעל המרפסת בכיכר ציון (כאשר למטה נקראו קריאות על-ידי ההמון המשולהב "רבין רוצח", "רבין בוגד", ואף הוצגה תמונה של רבין במדי קצין SS), ובשני המקרים טען כי "לא ראה", למרות שמנהיגי ליכוד אחרים כמו אהוד אולמרט ודן מרידור היו קצת פחות קשיי ראיה וקראו להפסקת ההפגנה. נתניהו האב הוא "היסטוריון לוחם" כפי שכינה אותו הנשיא פרס במסיבת יום ההולדת ה- 100 שלו, והוא שואב את עולמו הרוחני מימי ההיסטוריה של ראשית המאה שעברה, ואם לא די בארכאיות האידיאולוגית הזו, הגורל המר גרם לו בנוסף לאבד את בנו הבכור בפעולה צבאית לחילוץ חטופי טרור. פאתוס של פוליטיקאי או חזון של דיפלומט? נתניהו הבן אומנם אינו היסטוריון, אך חשיבותה של ההיסטוריה בחייו משתקפת היטב בכל נאומיו ובכל מעשיו (וכמובן גם בהעדרם), וגם אם אינו נושא עימו כמו אביו זכרונות אישיים מימיה של הלאומנות היהודית "במיטבה", זהותו האידיאולוגית אולי עטופה ברהיטות לשונית אולם היא מלאה בזחיחות כוחנית ומלאת פאתוס היסטורי ממש כמו אביו. שמעון פרס סיכם פעם את ההבדל שבין פוליטיקאי ודיפלומט, כאשר הסביר כי פוליטיקאי חי את העבר בהווה ומדבר על העתיד, בעוד שדיפלומט מכיר את העבר בהווה ויוצר את העתיד. אייאטולות בכפר סבא מצב הציבוריות הישראלית היום חמור משהיה אי פעם בעבר, כאשר בחצר האחורית עשבים שוטים מבצעים פשעים נגד חפים מפשע במסווה של "תג מחיר", והם הזנב של הדג המסריח בציבוריות הישראלית. ובחצר הקדמית שלנו, בראשות הממשלה ובראשות משרד החוץ, ניצב צמד אשר חי את העבר בהווה, ומדבר על העתיד מתוך פאתוס לאומני ונרטיב המבוסס על פחד, ואלה בתורם מייצרים את המציאות הקשה עוד יותר של מחר, כאשר הם שולחים את המשלחת הפלשתינית בחזרה לרמאללה כשהיא מושפלת וחסרת תקווה, וסוללים על-ידי כך את דרכו של החמאס ללב הזירה בגדה, ואת ההפיכה הבאה שתזרוק מכאן את הפתח ותביא את האיסלאם של האייאטולות עד מרחק נגיעה מכפר סבא. או"ם שמום, עוד נאום, איזה שעמום רהיטות אינה מכפרת על חוסר מחשבה וחזון, והיא יכולה לעטוף מסר של מלחמה במילות שלום, והיא יכולה לעשות הרבה פאתוס, והרבה זיקפה לאומית, והרבה גאווה על נאום מבריק במיוחד, במקום היחיד בעולם שלא משנה מה ייאמר בו (או כפי שהיטיב להתבטא דוד בן-גוריון כאשר טבע את הביטוי "או"ם שמום"). אבל רהיטות אינה ממלאת את חלל העשייה, וגם כאן נקח משוואה שייצר דוד בן-גוריון באותו נאום של או"ם שמום, כאשר אמר: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב רק מה יעשו היהודים". אבל נתניהו כבול, ואינו יכול לעשות מאום, עם נאום ועם או"ם ועם שמום, או בלי נאום ובלי או"ם ועם הרבה שעמום. היסטוריוסופיה של כוח ומלחמה נתניהו חי את העבר שקיבל בירושה אל תוך תת המודע שלו, ירושה של היסטוריוסופיה שנוסדה בראשית המאה שעברה, על-רקע של פרעות ביהודים ולא בעת קיומה של המדינה הריבונית החזקה ביותר במזרח התיכון, המדינה בעלת יכולת ההשפעה מן העוצמתיות בעולם, עוצמתית אף יותר מן ההשפעה שהייתה לתקומה היהודית בימי בית ראשון ובית שני. נתניהו איש מוכשר ועתיר הישגים, ואני אהיה הראשון להצטער אם ירד מן הבמה של הציבוריות הישראלית, אבל כאשר נתניהו מוביל את מדיניות החוץ ואסטרטגיית השלום שלנו, הוא מוביל אותה אל דפי ההיסטוריה של בנציון נתניהו ואל נרטיבים של קוממיות גלותית. דרוש: דיפלומט עם תחביב של גננות דרוש לנו מנהיג, איש חזון, דיפלומט, מישהו שיקח את ידו של העם החי לצידנו ויוביל אותו בבטחה לעבר קוממיות לאומית בגדה, שתסחף אחריה את הקוממיות הלאומית ברצועה ותחליש את הקוממיות הלאומנית האירנית הפורחת שם, מישהו שמבין שאת המחר מעצבים היום ולא אתמול. תג המחיר של העדר האיש הזה מחיינו היום הוא המחיר של מחר, ושם יהיה נתניהו רלוונטי עד מאוד, כי תג המחיר של העדר שלום מחר הוא מלחמה מחרתיים. וכשמפרסמים את מודעת "דרושים", לא אתנגד שתחת סעיף "תחביבים" תופיע המילה "גננות", ולו רק בשביל שעל הדרך, כשכבר נצא אל השלום בחצר הקדמית, גם ננכש את העשבים השוטים בחצר האחורית. |
עוד שבוע מוצלח של הצמד ליברמן את נתניהו, עוד שבוע של היערכות למלחמה כוללת, כמה מאיתנו שקוראים את המאמר הזה היום כבר לא יהיו כאן במלחמה הבאה?