"ישראלים חדשים" אבל הפוליטיקה ישנה. המחאה מתה [צילום: פלאש 90]
אש המחאה החברתית של הקיץ הוצתה על-ידי מעטים, בזכות הפשעים הערכיים והכלכליים נגד האנושות, ובזכות הפייסבוק היא הפכה לשריפת ענק עולמית שתוצאותיה עדיין אינן ידועות. בישראל עמדו נתניהו ושטייניץ על המקפצה ועשו "כיבוי צופים", אבל האש הזו רוחשת גם מתחת לשמיכת עונת המעבר של טרכטנברג. הפוליטיקה של העתיד משוועת למי שהציונות זורמת בעורקיהם דרך הלב, ולא אל הכיס
קיץ 2011, כיכר המדינה. חצי מילין איש נקבצו ובאו אל מפגן הסולידריות הגדול ביותר שהיה כאן מאז ומעולם. אזרחי ישראל הביאו איתם אל הכיכר את הנושא הכאוב הקרוב אל ליבם, וכולנו יחד הבאנו את כל רשימת החוליים של החברה הישראלית. ערב רב של תסמינים למחלה חברתית קשה, שאת כולם ניתן היה לקבץ בקלות תחת שורש המחלה העיקרית - תסמונת הכשל החיסוני של חברה בלתי סולידרית בעליל.
האחריות להצלחה ולחזרת הסולידריות
את ההצלחה הגדולה, של ההתקבצות סביב מדורת השבט של ההזדהות ההדדית, עם מכלול המצוקות והכאבים שלנו, אנו חבים גם לנתניהו (שהוליד את הכלכלה של הפוסט-קפיטליזם-סופר-מטריאליזם, והעמיק את הסקטוריאליות למימדים שהדאיגו אותנו, וגם את איציק אלרוב (שהתחיל את סיפור הקוטג'), וגם דפני ליף עם "חבורת רוטשילד" (שתקעו יתד בשדרה שהפכה לסמל הסולידריות), וגם ערוצי הטלוויזיה שלא סיפקו בקיץ הזה תוכניות בידור-חוף בשקל-וחצי בסגנון צ'כונה (והעדיפו הפקות מקור של הרחוב הישראלי המתעורר).
אבל בעיקר, בעיקר אנחנו חבים את מאורעות הקיץ לעצמנו, אזרחי ישראל. המושג המעורפל "צדק חברתי", לא נשמע כאן מאז ימי ויקטור תייר וצ'ארלי ביטון (ויתר הפנתרים השחורים), שהעלו באש המהומות של וואדי סליב בחיפה, הציתו ניצוץ על תבערה של תחושות קיפוח, וגרמו למערכת הפוליטית להזיע בכפות הרגליים. מאז ועד היום, הלכו הבקיעים בחומת הסולידריות החברתית והעמיקו, חלק ב"זכות" הכלכלה של ההתמסרות הגדולה ביותר לעגל הזהב מאז מעמד הר סיני, והרבה חלקים אחרים בזכות הרבה מחלות חברתיות אחרות שהדרך לאתר אותן היא באמצעות שימוש במסרק צפוף של כיני ערווה.
התעוררות מחלום ובהמת המשק
ישראל התעוררה מחלום שבע הפרות השמנות, למציאות שבה בתוך העדר הישראלי יש רק פרה שמנה אחת, בהמת המשק, זו המעבירה את זמנה בבליסת אחיותיה ומבלה בעיקר במספרות יוקרה, בזמן שכל היתר מקרטעות אחריה, מדדות בשארית כוחותיהן, ונאבקות קרב הישרדות על חינוך, דיור, רפואה, ובעיקר את מלחמת ההישרדות של כבודן העצמי האבוד.
נתניהו ושטייניץ במופע "כיבוי צופים"
ואז, בהרף עין, מהלך מדהים של התעוררות קולקטיבית, נאלם דום, ונעלם כבמטה קסם, לתהומות השיכחה של החברה הישראלית. חצי מיליון איש שאגו בכיכר "צדק חברתי", נתניהו ושטייניץ הוציאו מהבוידעם שמיכת פיקה קלילה לקראת רוח הסתיו של סוף הקיץ, השליכו טרכטנברג אחד, וכיבו את מדורת הקיץ הלוהט במפגן "כיבוי צופים" – השתינו מהמקפצה על ההתעוררות החברתית וחזרו להריץ דאחקות במליאת הכנסת. וכאילו לא קרה דבר.
הכישלון הוא בנה של ההצלחה
אזרחי ישראל הצליחו לגרום לטייקוניה ובוזזיה של החברה הישראלית להזיע מעט הקיץ, אבל נתניהו ושטייניץ רק הזיזו את הביצה מעט ימינה, ופירקו את הריקמה הטריה של הסולידריות האזרחית מבעוד מועד. המחשבה על תוניסיה, תימן, מצרים, סוריה, ועוד הרבה מדינות אחרות שעדיין בדרכן אל השחרור הזה, אפילו לא הטרידה את שנתם.
הם ידעו, מנסיונם הפוליטי, שאין טוב יותר כגורם לכישלון מאשר גבהות הלב שבאה עם הצלחה, וכל שנותר להם היה לספוק ידיים בהנאה ולחכות ל"הדרן" של הציבור, נופל על פרצופו המחוייך. אדי ההצלחה של קיץ מוצלח, הפכו עוד לפני הסתיו לטראח (גם בלי ה: "טנברג").
"צריך שניים לטנגו"
אבל, לתת את "הקרדיט" על פירוק המחאה לנתניהו ושטייניץ, או למחוקקים המנומנמים, זה יהא מעשה שלא יעשה. ולא כי לא מגיע להם הקרדיט על הרצון העז להכשיל את הסולידריות החברתית (שהרי הם מכירים את המנגנון של "הפרד ומשול"). אבל זה מעשה שלא יעשה בעיקר משום שצריך שניים לטנגו.
הציבור עצמו הכשיל את מחאת הקיץ, כאשר חצי מיליון אזרחים, שבאמת רצו לראות שינוי חברתי של 180 מעלות מהכיוון ההרסני של סקטוריאליות ממארת וסולידריות מתפוררת, נשאבו לאחר מפגן הראווה הכי דמוקרטי שהיה כאן מאז ומעולם, במופע סופרנובה מדהים ביופיו, אל החור השחור שפערו יחדיו חבורות של אגואים אישיים. האגואים של כל מי שהתיימרו להוביל מחאה חברתית, אך הובילו למעשה את האגו הפרטי להפגנה של פלגנות, תאווה לשררה, מיצג אור-קולי של אינטרסים צרים, שכל מה שאיחד אותו הייתה בדלנות סקטוריאלית.
"ישראלים חדשים" אבל הפוליטיקה ישנה
את כל מה ששנוא על "הרחוב" בהקשר לפוליטיקאים המקצועיים, הפגינו הפוליטיקאים החובבנים של "הרחוב", והסקטוריאליות של הסולידריות צעקה לכל עבר: "אנו הישראלים החדשים". ובעוד הרמקולים בכיכר רעמו, וכל הנוכחים נהמו כעדר את גל ה"אקו" שצרח "שליח החימום על הבמה", הלכה והתחזקה (אצלי לפחות), התחושה שאולי אלה הישראלים החדשים, אבל אלה הפוליטיקאים הישנים שמדברים מגרונם.
הדרן "המנון האגו הילדותי"
את מפגן הסולידריות חתם הדרן "המנון האגו הילדותי" - הקול היה (אולי) קול יעקב, אבל הידיים היו בטוח ידי עשיו, והאגו היה האגו הבדלני, הסקטוריאלי. זה לא היה מפגן של צדק חברתי, אלא של צדקן חברתי וחמקן פוליטי חובבני.
עבודות שיקום האמייל על מגדל השן
גשמי החורף שטפו את המחאה, גירשו אותה מהרחוב, ביעילות גבוהה יותר מאשר עובדי מחלקת התברואה שגירשו את האוהלים, באדיקות גבוהה יותר מאשר זרועות הביצוע של אדוני הארץ וטייקוניה, משטרת ישראל ומערכות השלטון.
בתי המשפט שקיימו הצגת התדיינות בזכויות המפגינים, נכנעו וכרעו תחת העומס שיצרה משטרת הדוברמן בכוונת מכוון, והכנסת התכנסה לישיבה חגיגית לקראת החזרה אל שנת החורף של המחוקקים . הלשונאים החלו בעבודות שיקום האמייל על מגדל השן. המחאה החברתית מתה, יהא זכרה ברוך.
ממשלת ישראל מודיעה (בלי צער) על מות המחאה
זכרה אולי יהא ברוך, אבל נשמתה תהא צרורה בצרור החיים, ולו רק משום שמקבץ העוולות החברתיות והאנטגוניזם הציבורי כלפי אדוני הארץ וטייקוניה, לא בא לידי פתרון, וחרף הקוסמטיקה והתחמנות של ביבי ושטייניץ, עם טיפולי פחחות וצבע שלא היו מביישים מוסך-חצר-אחורית בעיר טייבה – הציבור עייף, כואב, כעוס, ובעיקר – תוסס בשקט מופתי.
הפייסבוק רועש, אבל הארץ שתקה ושקטה. ביבי הפנה שוב את הציבור איש כנגד רעהו, וקואליציית ההזיה שוב צועדת בסך עם עד-לא-ידע של תהלוכת החוקים האנטי דמוקרטיים מייצרת שוב את הסקטוריאליות הממארת.
עיזים ונהנים
ברקע, מתחילות התארגנויות חדשות הממחזרות את השיטות של הפוליטיקה הישנה, וקמות מפלגות, עמותות, קבוצות מחאה. ההתארגנויות המפלגתיות שאני עד להן לאחרונה במסגרת גל הטרמפיסטים החברתיים, נראות יותר כמו מבצע העז של חברת פז.
בכל תחנת תדלוק כבר אפשר למצוא מפלגה מוקמת, ורמי לוי יוצא במבצע "מפלגה בשקל". יותר ויותר אני מתחיל לקבל את התחושה שאנחנו עומדים להחליף עזים בתיישים. כל ממזר מלך זו מציאות שכבר יש לנו, וזה ממש לא שינוי מרענן.
סוף עונת המחאות: מפלגה בשקל – כל ממזר מלך
הדינאמיקה שנוצרת כעת מאחורי הקלעים של ההתארגנויות "המחאתיות" אינה מזכירה בשום דרך ואופן את העולם החדש של סולידריות חברתית, שיתוף, שקיפות, פתיחות, דמוקרטיה, ליברליזם ופומביות.
"דילים" שמסוכמים ועסקות שנרקחות בחדרי חדרים, כבר היו לנו עם "חבורת רוטשילד", עם הקרב בין הרוטשילדים לסטודנטים, עם הנתק המדהים בין חצי מיליון איש לחבורת ילדים מלאי רצון טוב ועמוסים באגו של עצמם.
"בום המפלגות" של מפלגות ה"בום"
ההתארגנויות החדשות אוספות אל הבמה החברתית טרמפיסטים פוליטיים עם קריאות ציבוריות רמות לצד שאיפות אישיות רמות עוד יותר, שאיפות פרטיות המאפילות בקלות יתרה על השאיפות הציבוריות. מחירם המאמיר של שלדי "מפלגות מדף", מוציא מתיבת הפנדורה של האגו את השלדים האמיתיים בארון התחפושות והצביעות הפוליטית.
במחסני התחפושות אוזלת הסחורה, ככל שביבי מחמם את הגזרה ומצביע על הבחירות המתקרבות. כל ילד רוכש פטיש ומדמה את עצמו בעיני רוחו כיו"ר הבא של "מפלגת הבום" (בום ד"ש, בום שינוי, בום המרכז, בום הדרך השלישית, בום גימלאים, בום טראח).
קרקס העסקנים של הישראלים החדשים
הציבוריות הישראלית עומדת להכניס לכנסת ליצנים כדי להחליף מוקיונים, וזה לא מהפך חברתי אלא פח אשפה חברתי, שלתוכו תיזרק הסולידריות של הקיץ, עם עסקנים דרג ז', עם "מאכערים" חלטוריסטים. מפלגות עם שמות מודרניים כמו "גיל", "דור", "אור", מייצרות מראית עין של סולידריות חברתית, אך הן ממחזרות את אותן השיטות של פוליטיקה קטנה, דילים, וועדות מסדרות, קומבינות עם בעלי ממון (שקונים "אופציות" אצל הפוליטיקאים החדשים), טוקבקיסטים בשכר, רשימות סודיות, "מאכערים" ברחוב, קבלני קולות, שותפויות עם תולשי פוסטרים של התארגנויות חברתיות אחרות, הלשנות למשטרה על אירועים חברתיים של מתחרים אלקטוראליים, ועוד מיני זוהמה פוליטית כמו בימי מרכז הליכוד עם הגסטון מלכאים של פעם. להחליף עז בתיש, או חמור באתון, זה למחזר את הכישלון.
היורקים בפרצופה של הפוליטיקה הישנה
מצילים את הניצולים 2012
מוקדם יותר השבוע ראיתי ממקור ראשון את פרצופה של המהפכה החברתית של הרחוב. סביב שולחן העשייה החברתית של השדולה למען ניצולי השואה, ראיתי את שאריות "מחאת האוהלים" בביצוע לא מרהיב של יריקה בפרצופם של חברי הכנסת שנרתמו לסייע לניצולי השואה. תרבות הרחוב של המחאה היא בעוכריה. האנרכיזם הקורא להבעיר את הרחוב ולהציב תבערה אלימה הוא תולדה של תחושת חוסר אונים, אבל הוא באותה המידה יצירה של מודל מנהיגות חסר אחריות. עדיין לא מוצו כל הדרכים הדמוקרטיות כדי שתיסלל הדרך לאנרכיזם שהוא חרב-פיפיות.
תיאטרון הבובות של אנרכיסטים בתחפושת מהפכנים
תרבות של יריקה בפרצוף היא עשייה חברתית רק אצל מי שלוקה בכישורים חברתיים וחוסר התמצאות אנושית. פעולת היריקה בפני בני-ברית אינה משרתת את הציבור ואת טובת הנושא, אלא רק את רעת הציבור ומתנגדי הנושא. היריקה מעידה יותר מכל על היורק.
חינוך גרוע הוא לא תירוץ לעליבות התנהגותית ולביזוי של בעלי ברית ואין מקומו בזירה הציבורית בכלל, ובוודאי שלא במורשת של המהפכה החברתית ובמודלים החינוכיים לדור הבא של המנהיגים הציבוריים. היורק האמוציונאלי בא לברך ונמצא מקלל, והוא מזיק לעניינו של מי שאותו הוא מבקש "להציל".
כניסת הישראלים המוכשרים "המודרים מרצון"
זה הזמן ליצור את האפשרות לציבור "המודרים מרצון" לעבור לקדמת הבמה, לקראת תהליך החלפה של הפוליטיקה הישנה והאנרכיסטים של השדרה (שלא יקרה ביום אחד), ולפתח אלטרנטיבה של מנהיגות אמיתית ואותנטית. זה הזמן שכל מי ש"הדירו" את עצמם מעיסוק בציבוריות שלנו.
זה הזמן שהמוכשרים המובילים את המשק הישראלי, את ההייטק (למשל חיים שני), את הפרמצבטיקה (למשל שלמה ינאי), את המדע, את העיתונות (למשל יאיר לפיד), את האמנות, את העשייה החברתית בקרב השכבות החלשות (למשל אילן גילאון, אורית זוארץ, זאב בילסקי), זה הזמן למי שהעשייה הציונית עדיין זורמת בעורקיהם דרך הלב (למשל אראל מרגלית), ולא זורמת בחשבונם כל הדרך אל הכיס. זה הזמן שהציבוריות שלנו תתמלא מחדש באידיאולוגים שיחליפו כיסאולוגים.
