חג החנוכה - נרטיב יהודי עתיק יומין
חג החנוכה אינו שונה מיתר חגי ומועדי ישראל, לפחות במובן אחד - זהו חג לזכר אירוע של חורבן ותקומה. כל הסממנים נמצאים בו. בית מקדש, יהודים שאולצו לחיות תחת שלטון זר שהצר את צעדיהם, איסורים על מילוי מצוות הדת, טיהור המקדש, יהודים שהמירו את דתם כדי לחיות תחת הכובש, דם, וגם אש, וכמובן - ש... "באנו חושך לגרש".
איזה חושך בדיוק הוא החושך שאנו מגרשים בחג הזה?
זו לא חשכת הבערות, וגם לא חשכת האמונה שבכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו, וגם לא חשכת הדרת נשים או שירת נשים, ואף לא חשכת ההגמוניה הדתית על החיים האזרחיים למשל בברית הזוגיות והנישואין או בנושא הקבורה, ואף לא את חשכת החושך המוקדם הנכפה עלינו עם הפסקת שעון הקיץ לטובת מבקשי הסליחות, ובוודאי שזו אינה חשכת הנסיונות ליצור "חשמל כשר", ואין גם שום הקשר לחשכת המודל החדש: המדרכות המסומנות להפרדה בין נשים וגברים.
החשכה שהחג הזה מבקש לגרש היא חשכת המחנק של העם היהודי תחת הכובש, וזכותו של העם היהודי להדליק את האור של עבודת אלוהיו בשילוב עם קוממיות מדינית-ממלכתית.
בהקשר זה ראוי להזכיר את תפקידו של העם היהודי כ"אור לגויים", ואת הסתירה המהותית שבין שתי הדרישות הלגיטימיות לחופש הדת והפולחן היהודי המשולב בחירות מדינית, לצד החובה הנגזרת מהחופש היהודי, אשר בהיותה "אור לגויים" אמורה להכיר ברצון לחירות הפולחן והקוממיות הממלכתית של עמים אחרים.
דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי?
כעם המבקש לעצמו חירות פולחן דתי וקוממיות ממלכתית, אנו אומרים להכיר בזכויותיהם של עמים אחרים לפולחן דתי וקוממיות ממלכתית (ובין יתר הזכויות שאנו מבקשים לעצמנו ראוי שניזכר תמיד במקבילה של זכויות האחר, דתי-חילוני, יהודי-גוי, גבר-אישה, שמרן-ליברלי, וכו').
בהקשר הזה, עולם הדימויים שאנו נוטעים בילדים רכים עוד בגיל הגן, עם חגים ומועדים בתדירות של פעם בחודש לערך, הוא מצרף של חוויות אובדניות וטראומטיות שאינן יכולות ליצור עולם בריא, אופטימי ובעל גישה חיובית לחיים.
זהו עולם מאיים, מסוכן, עולם חמוש וקנאי, שבו מי שאינו עומד על משמרתו ואינו חרד לגורלו, אינו קנאי לדתו ומתמסר להגנת גורלו הוא אחד משניים: אוויל או גייס חמישי. איזו בריאות נפשית צפויה לילד קט, שלומד בגנון על חג הסוכות (לזכר הסוכות שישבו בהן בצאתם ממצרים מבית עבדים), או בחג החנוכה (שבו עושים חרבות לזכר המלחמה על טיהור בית המקדש), או בחג הפורים (שבו מגישים אזני המן לזכרו של הרשע שרצה להשמיד את כל היהודים), וכך אפשר להמשיך עם כל החגים, ולעבור לימי אבל וזיכרון (יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה), או יום ירושלים, צום גדליה, צום תמוז...
אז אפילו נעמי שמר כתבה שיר עם הנרטיבים האלה, שלא יחסר:
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי
אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי
ילדים שהתחנכו על רשימות כה ארוכות של נרטיבים שהמסר הגלום בהם הוא "הישמר לך ממבקשי נפשך", יהיו גם גיבורים וגם פרנואידים, ובעיקר - הם יהיו גם וגם.
מה שהם כנראה לא יהיו, זה בדיוק את כל מה שאנו היינו רוצים שאנשים אחרים החיים בקרבנו ובקרבתנו יהיו כלפינו: לא ליברלים, לא סובלניים, לא סבלניים, לא קשובים, לא מאוזנים, לא בטוחים ולא בוטחים, לא אופטימיים, לא מכבדים. מן הסתם, השילוב של כל אלה יצור אנשים אגואיסטים, לוחמניים ותוקפניים.
חג החגים
בעולם כה מסוגר ומנוכר של בני עמים אחדים אל אחיהם העמים האחרים, דווקא החג של עיר הולדתי מסמל עבורי את ההיפך הגמור מכל מחלות הנפש הנוירוטיות הלאומיות (ההופכות לפסיכוזות לאומניות, ומתפתחות לכדי מצבים נפשיים קטטוניים יותר של גזענות, תוקפנות, פאשיזם...)
בחג החגים של העיר חיפה, מתקיים פסטיבל שהוא אנטי-תיזה לבדלנות הדתית הזו, והוא מפגיש את ילדי שלוש הדתות הגדולות של ישראל עם ערכים כמו סובלנות, שוויון, אחווה, הדדיות, כבוד למסורת שלא מתוך גלותיות מתגוננת או לאומנות תוקפנית.
החג של החגים בחיפה הוא מסורת ארוכת שנים, שנועדה לקרב את בני שלוש הדתות החיים בהרמוניה בעיר הזו, בה משולבים יחד בפעילות אזרחית מלאה יהודים וערבים (נוצרים ומוסלמים), לצד בני דתות רבות אחרות (בהאיים ואחרים), וזוהי חגיגה של סובלנות שבה לוקחים חלק מופעי תרבות ואמנות, פסטיבלים של טעמים וריחות, ובעיקר - התחביב הישראלי הידוע: בילוי עם הילדים מחוץ לבית וחגיגת קניות.
ולמרות שבשנים האחרונות איני מתגורר עוד בחיפה, בחודש של חג החגים אני מבקר בשכונות של הוואדי ונמלא אור. זה אינו אור של "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש", אלא דווקא אור אמיתי של תקווה לראות דור של ילדים שלמרות שגדל וינק את "מעוז צור ישועתי... צופה בי מבקש נפשי" (שלא שווה לשבח), ולמרות הנרטיבים של חגי ישראל ומועדיו, יגדל כאן גם דור שידע שחושך הוא דווקא חוסר סובלנות, וחוסר אחווה בין עמים ודתות, וחוסר שוויון בין אזרחים ומעמדות כלכליים-חברתיים.
לו יהי
אז לקינוח הפרק הזה, אני מעדיף ללמד את בתי שיר אחר לחג החנוכה, ולא את קדושת הטומאה של בדלנות, חרדה, אימה מפני הזר והשונה, וכל יתר מרעין בישין המפתחים אצל ילדים (שהופכים עם הזמן למנהיגים) שלל שרב של פסיכוזות לאומניות ומצבים קטטוניים של גזענות ודיכוי מיעוטים.
לו היו נוהגים כך היוונים בתקופת בית המקדש, הרי לא היה לנו מה לחגוג היום. ואם אנו "אור לגויים", אזי האור שאני מבקש להאיר לאורו את תודעת בתי הקטנה הוא אור הסובלנות, אור התקווה לכך שפעם ינהגו כך בני עמים אחרים וגם אנו. אני מעדיף את אור התקווה הזהירה, מאשר את אור האשליה הבהירה של שנאה יתרה ופחדנות ממאירה.
ולכן, לחג האור, אברך דווקא בשיר אחר של נעמי שמר, הרבה יותר אופטימי וראוי לילדים בגיל הרך: לו יהי.
זה אינו חג אור ותקווה, אלא חג של חושך ואימה 