יום ראשון, 15 באפריל 2012

מתכון להתאבדות


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
ד
מתכון להתאבדות
ד''ר פומרנץ. תעשיות הפחד משגשגות במזרח התיכון

אסי דיין הגה את ד"ר פומרנץ המאפשר לאנשים להתאבד ממרפסת ביתו תמורת תשלום. אבל ד"ר פומרנץ אינו פסיכיאטר בסרט קולנוע, והוא לא המציא את השיטה של לגבות תשלום תמורת התאבדות. מדינת ישראל מתאבדת כהתגשמות של חזון ציוני כמדינת העם היהודי, והיא הופכת בחסות הטירוף האימפריאליסטי-קפיטליסטי לפרויקט "מצדה", עם ממשלה שמייצרת כאן מציאות של מדינה דו-לאומית. תעשיות הפחד של נתניהו וליברמן מציבים את כולנו במרפסת של אסי דיין
▪  ▪  ▪
מסטיק עגול במקום עודף

הדורות שנולדו אי שם לפני שהיו טלוויזיות ואייפונים, עוד זוכרים שפעם לא היו כאן רשתות שיווק ומבצעי 1+1, קח עוף בשקל וקבל טאבלט. היו אז מכולות שכונתיות, ולכל משפחה הייתה המכולת שאליה נהגה ללכת. לפני עידן כרטיסי האשראי, היינו "רושמים". אלה היו ימים של מדינה צעירה, חברה ישראלית בהתהוות, הישראליות הייתה בסגנון של "קנה כחול-לבן", והאח הגדולהיה ספר שהכריחו אותנו לקרוא בשביל מבחני הבגרות בספרות, ולא תוכנית טלוויזיה עם גיבורי-על של תרבות-תחת. שלישיית הגשש החיוור הצחיקו אותנו כאשר עשו אאוטינג למודל של בעלי חנויות המכולת: "נותן לילדים מסטיק עגול במקום עודף, וסבון כביסה במקום חלבה".

הדיונים עם המחזיקים בדעה הימנית בציבוריות הפוליטית שלנו, מגיעים תמיד לאותה נקודה. זו הנקודה שבה יוצא מהם בעל חנות המכולת ואומר: "אני דווקא בעד מדינה לפלשתינים, בתנאי ש..." (וכאן מגיעה רשימה ארוכה של תנאים שבעיקרם הם מסטיק עגול במקום עודף).

תעשיית הפחד: חג שמח!

למדתי לא לזלזל בתחושת הפחד, של עצמי, של אחרים, ובמיוחד של ציבור. הפלשתינים פוחדים מהישראלים, והישראלים פוחדים מהפלשתינים. במפעלי הפחד של הישראלים עברו מנהלי מפעל מהגדולים ביותר שידעה האנושות. אנחנו זוכרים כל אחד מהם, ואפילו הקדשנו להם חגים ומועדים. כל תעשיין פחד והחג שלו. 

בראש השנה, שנהיה לראש ולא לזנב (ואח"כ לך תלמד את הילדים מה פירוש של להמתין לתורך בסבלנות). ואז צום גדליה (חורבן), וחנוכה (יוונים), ופורים (פרסים), ופסח (מצרים), ויום השואה (גרמנים), ויום העצמאות (ערבים)... כל צורר והחג שלו. נרטיב לאומי של "בכל דור ודור", ועליו מוסיפה ממשלת הלאומנות הנוכחית את: "ביבשה, בים ובאוויר" (עם מסע ההפחדות שלה כנגד המטס האווירי).

ובתוך תעשיית הפחד הזו, לכודים לא רק ישראלים, אלא גם פלשתינים (שגם הם ממציאים ימי מועד כמו "נכבה", "נכסה", יום האדמה, יום המלחמה, יום השאהיד, יום אל-קודס, יום האסירה הפלשתינית, יום הלירה הלבנונית...)

תאומים: אימפריאליזם וקפיטליזם 

תעשיות הפחד משגשגות במזרח התיכון יותר מבכל מקום אחר בעולם. החיבור בין אימפריאליזם וקפיטליזם הולך טבעי כמו החיבור בין האחים המוסלמים והסלפים במצרים, או כמו הקואליציה של הליכוד עם ישראל ביתנו וש"ס. היום למדנו שתעשיות הפחד של משפחת אבוחצירא, במסגרתן מפחידים את הציבור ומוכרים להם קמיעות ולחשים, עובדות באותה השיטה. מפזרים פחד, מוכרים "הגנה", ואת התקבולים מסתירים מתחת למושג "מקובל" (שמשמעו אצל אבוחצירא: "בלי קבלה, בלי חשבונית").

פחד הוא מכשיר השיווק האולטימטיבי לסחורה שנועדה לעגן את הפחד ולקבע אותו. מי שפוחד - קונה! קונים ביטחון אישי, ביטחון ציבורי, ביטחון ממלכתי, ביטחון כלכלי, ביטוח בריאות, ביטוח גניבה, שריפה, הצפה, תאונה, ביטוח מפני חוסר ביטוח, הסרת אחריות, ביטול השתתפות עצמית, שידרוג של התוכנית, חיסכון לפנסיה, קופת השתלמות, ביטוח משכנתא, ביטוח חיים, הבטחת קבורה...

ואנחנו קונים. הכל. העיקר שלא נרגיש פחד. ישראלי ממוצע יכול לזיין לך את המוח שעתיים על הסכנה הגלומה באחמד טיבי, עד שתצליח להסיט את הדיון מטיבי לטאבלט. תמורת 200 דולר בדיוטי פרי, הוא שכח את טיבי וקנה טאבלט. הצריכה הקפיטליסטית השכיחה את הצרחה האימפריאליסטית.

מצדה נופלת שנית: מדינה דו-לאומית

אז בין צרחות קולוניאליסטיות (משני הצדדים), לצרכנות אובססיבית של צרכי ביטחון (משני הצדדים), החזון הציוני של תקומה ממלכתית לעם היהודי הולך ונמס, בקצב שלא היה מבייש את שלגי החורף עם בוא האביב. ישראל הולכת ומתקרבת לנקודת אל-חזור של הפיכה למדינה דו-לאומית. היהודים יהפכו למיעוט בתוך גבולות מדינת ישראל פשוט כי הדמוגרפיה תכריע את הסכסוך. הימין מתעקש להחזיק בשטחים הכבודים עם כל ה- 2.5 מיליון פלשתינים שחיים בהם, כמו אישה מוכה או כמו חטוף שמתאהב בחוטף שלו ("סינדרום הלסינקי"). לא לבלוע ולא להקיא.

המתכון להקמת מדינה דו-לאומית הוא מתכון אוניברסלי, ואינו שייך לעם או לדת, אלא לשניהם גם יחד. בכל מקום על פני כדור הארץ שבו חיו בני עמים ודתות מעורבים זה בזה, זה נגמר רע. דרום אפריקה ושלטון האפרטהייד, בריטניה וצפון אירלנד, קוסובו, צ'צ'ניה, ארמנים בטורקיה, יהודים באירופה, נוצרים בלבנון, פלשתינים בירדן...

מתכון להקמת מדינה דו-לאומית

ארתור פינקלשטיין, החבר הטוב של ביבי, מלך מלכי תעשיית הפחד, מכר לישראלים בבחירות של 2005 את הסלוגן: "פרס יחלק את ירושלים". זה היה קמפיין שקרי שנועד להפיץ פחד, ממש כמו הקמפיין שעליו רכב ביבי למשרד ראש-הממשלה עם הטרור. פרס כבר לא יחלק את ירושלים, אבל ביבי בהחלט יאחד את פלשתינה ההיסטורית של 1948, ויחזיר אותנו למציאות שבה חלוקת הארץ תחזור למפות של 1948 ולא של 1967. החיבוק העז של הימין לתנועת הקולוניאליזם ההתנחלותי, מקרב את קיצה של הציונות ומעבר בזרעי התנחלויות את הרחם הפלשתינית שתוליד כאן מציאות שבה כבר לא ניתן לנתק את המדינות. מדינה דו-לאומית.

המתכון:

חומרים לבסיס: אדמה, הזיה דתית ושאריות ציונות חילונית
למילוי: כמות נאה של לאומנות חילונית, טירוף משיחי, פחד ושנאה
לקרם: ביצים של פראיירים 

הוראות הכנה:

לאפות בתבניות של "צרכי ביטחון", לחמם כמה שיותר, לקשט בהתנחלויות. במידת הצורך ניתן להוסיף זקפה לאומית. לאכול בהנאה ולהיבחר שוב






יום שישי, 13 באפריל 2012

גומרים בחוץ


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
גומרים בחוץ
בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן. דיפלומטיה היא משחק שח-מט עדין של איזונים [צילום: פלאש 90]

דיפלומטיה, שלא כמו אחותה המפגרת "פוליטיקה", היא אינה משחק פנימי שאפשר להעביר בו את הכביסה המלוכלכת מצד לצד ואחר-כך לפרוש לחדרים נפרדים או לישון גב-אל-גב, לשחק ברוגז ולהשלים בסקס מטורף. דיפלומטיה היא משחק שח-מט עדין שאינו מתאים לפילים של חנויות חרסינה ולשקרנים פתולוגיים. פוליטיקה יכולה להסתפק בכישורים של תגרני שוק, אבל דיפלומטיה היא ליגה אחרת
▪  ▪  ▪






למדינת ישראל אין היום שום איש יחסי-חוץ בתפקיד רשמי, אשר ינהל את ענייני החוץ של ישראל בצינורות הדיפלומטיים. חוג הדיפלומטיה הבינלאומי מכנה את ראש ממשלת ישראל "שקרן" (לא שאנחנו מופתעים), שר החוץ של ישראל מקובל בחוגים דיפלומטיים בינלאומיים ממש כמו גינטר גראס בישראל. גם האופוזיציה לא העמידה שום אדם שיכול להעמיד אלטרנטיבה ראויה לדיפלומטיה הישראלית, ומי שממלא היום את תפקיד ראש האופוזיציה במקום ציפי לבני אינו מרים את הכפפה (וכפי הנראה גם אינו מסוגל לכך). ורק אהוד ברק אמר את האמירה המדינית המשמעותית ביותר שנאמרה כאן לאחרונה "שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס ישראלי!"


כמו תפיסת המשמעות של דיפלומטיה במשטרים החשוכים ביותר, כך גם תפיסת משמעותה בממשלת הליכוד. זו ממשלה שאינה רואה בדיפלומטיה מכשיר משמעותי לניהול יחסי החוץ של המדינה במישור האסטרטגי, אלא "כלי טקטי" בלבד לתפעול משברים שצצים תוך כדי העיסוק האובססיבי בדמגוגית פנים (הישרדותית) מול האלקטורט של ציבור הבוחרים הפנימי. את ביבי וליברמן מעניינים יותר יחסי הכוחות בתוך הבית, אשר יבטיחו את היבחרותם בבחירות, מאשר יחסי החוץ שיבטיחו את הישרדותה של המדינה.

נתניהו

נתניהו משחק משחק מסוכן מאין כמוהו, ומהמר "על כל הקופה" באמצעות הקרדיט שצברה מדינת ישראל ביחסי החוץ שלה עם ארה"ב. נתניהו הפך את "הנושא הישראלי" לנושא במערכת הבחירות האמריקנית, באופן שמחדד את הפערים בין הדמוקרטים והרפובליקנים, מתוך שאיפה להפעיל לחץ כבד על מסדרונות גבעת הקפיטול - לפעול בהתאם לציפיות של נתניהו. בעוד שמדיניותה של ישראל הייתה תמיד שאין זה משנה אם הנשיא הוא רפובליקני או דמוקרטי, נתניהו הפך את המדיניות הזו על פיה, והוא עושה כל שבידו כדי לקעקע את הבנה דיפלומטית-אסטרגית זו, על חשבון הרווח הקואליציוני הצר שלו במישור הטקטי.

הלחץ המאסיבי שיוצר נתניהו על הממשל האמריקני בנושא אירן הוא הדוגמה הבולטת ביותר לתפיסת יחסי החוץ המעוותת הזו. נתניהו בחר במדיניות חוץ של "כיפוף ידיים" עם מנהיגי העולם המערבי, ומיישם את המדיניות הזו תוך זילות מוחלטת של הדיפלומטיה הישראלית, עם שיטת הרחוב של "תחזיקו אותי, אני תוקף". בדרך זו חשב נתניהו ליצור לחץ על מנהיגים זרים כדי שיכנסו לפעולה ויניעו את גלגלי השיניים של הדיפלומטיה העולמית. משחק דיפלומטי כזה הוא חרב פיפיות, והוא מסוכן בדיוק כמו שיטת "זאב, זאב". זו אינה דיפלומטיה, זו תכסיסנות זולה של שוק רוכל בשוק ולא של מנהיג מדינה שזקוקה ליחסי חוץ כמינוף לאיזון חולשותיה. אילו אני במקומו של הנשיא אובמה, אני משיב לו: "If you want to shoot, shoot, don't talk", ושולח אותו לעזאזל.

ליברמן

בניגוד לדעה הרווחת לגבי האדם הזה, הוא אדם מתוחכם ולא רק ערמומי. אבל התחכום הזה יושב על קונפליקט פסיכולוגי לא פתור של ליברמן מול ליברמן, ורק אחר-כך מול יתר העולם. הקונפליקט הלא-פתור של ליברמן נוגע בשאלה הבסיסית ביותר שכל אדם צריך להחליט בו כדי לאזן את חייו: "האם העולם הוא מקום ידידותי או מסוכן". ליברמן רואה בעולם מקום מסוכן, ובתושבי העולם אויבים. מנקודת מבט כזו, מנהל ליברמן את יחסי החוץ של ישראל מתוך ניסיון ליצור איזונים במדיניות החוץ שלנו ולפתח את הקשרים עם מדינות בעלות חשיבות "אסטרטגית" אשר סומנו בעיניו בתג של "נייטרליות". 

המסע לסין, הברכות המגוחכות לעם הסיני לרגל שנת הדרקון, ניסיונות ההתקרבות של הצמד נתניהו-ליברמן לסין לא הניבו שום פרי במישור המדיני, וסין תמשיך לסייע לאירן מאחורי הקלעים וגם באופן מופגן בחזית הדיפלומטית באו"ם.

נתניהו וליברמן חישבו לעצמם משוואה של רוכלים בשוק, ופעלו מול סין בניסיון להעמיד משוואה שלפיה הפגיעה הסינית בטיבטים, הדיכוי של זכויות האדם בסין, החיסול השיטתי של הדת הבודהיסטית והרדיפה של הסינים אחרי הדלאי-למה, כל אלה הם הרי תאומים סיאמיים של יחסי ישראל-פלשתין. מתוך שכך, חישבו הצמד הזה את הסיכויים ויצאו לממש את ברית המדכאים עם סין, אבל כל מה שהם קיבלו בתמורה היה חיוך סיני ועוגיית מזל, ומיד לאחר מכן את החשבון: סין ממשיכה לתמוך באירן למרות המשוואה המכוערת של ברית המדכאים שיזמו נתניהו וליברמן.

לגמור בחוץ

אולי לא כל ילד יודע שלגמור בחוץ משמעו שלא יהיה הריון, אבל כל ילד יודע שלא החסידה מביאה את התינוק, ובטח שלא הדרקון. מה שצמד העוסקים ביחסי החוץ שלנו אינם יודעים עדיין, הוא שיחסי-חוץ ודיפלומטיה אינם מתנהלים מעל פודיומים מפוארים, ולא מול קהל אוהד באיפא"ק. בדיפלומטיה לא סופרים מחיאות כפיים ואת כמות הפעמים שהקהל עומד על רגלי כאשר הוא מריע לדובר רהוט שמספר להם אגדות על ברווזים. מה שהצמד-לא-חמד הזה אינו מבין, זה שמי שנוהג בדיפלומטיה כמו רוכל בשוק, הוא עצמו הברווזון המכוער, זה שמדדה מאחורי הקהילייה הדיפלומטית העולמית.

כאשר אובמה וסרקוזי לעגו לנתניהו וכינו אותו שקרן, זה היה כח עליון שדאג שהמיקרופון יהיה פתוח כדי שאנחנו נדע בדיוק מה חושבים מנהיגי העולם המערבי על הדרך שבה מתנהלים הצמד נתניהו-ליברמן עם קרקס יחסי-החוץ של ישראל. כאחד האדם, גם אני צחקתי בשנייה הראשונה. ובשנייה השניה הסמקתי מבושה ורתחתי מזעם. 
דיפלומטיה, שלא כמו אחותה המפגרת "פוליטיקה", היא אינה משחק פנימי שאפשר להעביר בו את הכביסה המלוכלכת מצד לצד ואחר-כך לפרוש לחדרים נפרדים או לישון גב-אל-גב, לשחק ברוגז ולהשלים בסקס מטורף.

דיפלומטיה היא משחק שח-מט עדין של איזונים, ניואנסים, אנדר-סטייטמנטס, מציאת מכנה משותף, ניצול מומטום, יצירת תנועה, וזהו משחק שאינו מתאים לפילים של חנויות חרסינה, לשקרנים פתולוגיים ולמי שרואים את העולם כמקום מאיים ואת מנהיגי העולם כבובות הדומות למצביעים בבית. פוליטיקה יכולה להסתפק בכישורים של תגרני שוק, אבל דיפלומטיה היא ליגה אחרת. שני הגומרים בחוץ צריכים לגמור מחוץ למשחק הפוליטי שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. כרטיס אדום וגירוש מהליגה לאלתר.









עשר מכות מק"ל


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
עשר מכות מק"ל
ממשלה קפיטליסטית לאומנית [צילום: פלאש 90]

אומרים שאי-אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו. אז אומרים. אז מה? והרי לכם הוכחה שאפשר גם אפשר. עובדה. ממשלה קפיטליסטית לאומנית (מק"ל), אוחזת במקל בשני קצותיו. גם מטפחת את הבערות והעוני, גם מכה ללא רחם במרקם הכלכלי-חברתי של החברה הישראלית, וגם מכה ללא רחם במדיניות החוץ של ישראל, בחברותיה הטובות באירופה ובאמריקה, לצד טיפוח קשרי חוץ עם המדינות החשוכות ביותר (רוסיה וסין). מק"ל בגלגלי התקומה הציונית
>מק"ל


>דם - מערכת הבריאות


>צפרדע - מערכת החינוך


>כינים - יחסי דת ומדינה


>ערוב - הוצאות ממשלה ושרים לרוב


>דבר - סתימת פיות


>שחין - אבעבועות של התנחלויות


>ברד - יחסי חוץ


>ארבה - הרבה מיסים


>חושך - תגידו שלום לשלום


>מכת בכורות - היכונו לקיץ


▪  ▪  ▪

מק"ל
זו ממשלת מק"ל. ממשלה קפיטליסטית לאומנית. זו ממשלת מק"ל שבאה על הארץ הזו ומכלה בתושביה את זעם הקפיטליזם והלאומנות. היא עושה זאת בדם ואש ותמרות עשן, ביד חזקה, ובזרוע נטויה, במורא גדול, באותות ובמופתים. ואלו עשר המכות שניחתו על הארץ הזו מיד המק"ל.
השביתה ברפואה הציבורית [צילום: פלאש 90]

דם - מערכת הבריאות
שביתת הרופאים נראית כבר כאילו הייתה לפני עידן ועידנים, אבל מדובר בסך-הכל בכמה חודשים לאחור. רופאים עלו על בריקדות כדי להציל את הרפואה הציבורית מידי המאכלת של הקפיטליזם הממאיר, מגרזן ההפרטות המתפשטת, מסופה הידוע מראש כפי שהתחולל במערכות רפואה ציבורית במדינות שמעבר לים. קולם נדם. הרופאים לא יכלו אל מול המק"ל, שהיכה בהם בלי רחם. בסופו של קרב מר, תחת איומי המק"ל, חתמו על גזר הדין הידוע מראש. מעכשיו הם יחתימו שעון נוכחות, אבל יהיו נפקדים, ויילכו להתפרנס ברפואה פרטית. החשבון יוגש לאזרחים עם ביטוחים פרטיים. שנהיה בריאים. מכות המק"ל ריסקו את הבריאות. היכונו להרבה דם בקרוב, עם מדמם.
שר החינוך גדעון סער [אבי אוחיון/לע"מ]

צפרדע - מערכת החינוך
הרבה צפרדעים אכלנו עם מערכות החינוך הישראליות, אבל מכת המק"ל הייתה מכה ניצחת שהכריעה את החינוך אחת ולתמיד. נדמה שתחת מקלו של גדעון סער, הלכה מערכת החינוך והעמיקה את הפרדוקס הממלכתי עד כדי "נקודת אל-חזור". כל הסטטיסטיקות מצביעות על כך שאזרחי ישראל משקיעים בחינוך באופן יחסי לשכרם, סכומים גדולים בהרבה מכל יתר המדינות החברות ב-OECD, ועדיין מקבלים פחות חינוך מכל יתר המדינות. ואם לא די בכך, גדעון העמיק את הפער בלימודי הליבה, והפך את מערכת החינוך הציבורית לשופר לאומני המגדל דורות של כובשים. הטיול השנתי הבא הוא לחברון. פרס למצטיינים - שיעורי עזר בקביעת מזוזות. הצפרדעים בדרך, והן כשרות בהשגחת סער.
כינים - יחסי דת ומדינה
מעולם לא היה מצבה של הדת טוב יותר. וכאשר נשמר דת, אין שום ספק באיזו דת מדובר. משרד הדתות שבוטל על-ידי הממשלות הקודמות, שוב מחייך אלינו מתוך דפי המאזן הממלכתי, עם תקציב נאה שנועד לתחזק את מערכת הרבנות, ולספק ג'ובים בלתי יצרניים למקורבי שס. הבנים, החתנים, האחים של והגיסים של. משרדים, לשכות, עוזרים, נהגים, דיינים, מכל הבא ליד, ובעיקר "מהצד". הממסד הדתי חוגג ומטיל ביצים תחת כל עץ רענן. היהדות מעולם לא הייתה רחוקה יותר מן הגועל המשתקף אלינו כיום דרך הממסד הדתי. היופי של היהדות כדת הולך ונעלם ככל שהכינמת הזו של הממסד הדתי הולכת ומתרבה. מתגרדים? תודו למק"ל.
ערוב - הוצאות ממשלה ושרים לרוב
הרבה נאמר כבר על כך שהמק"ל המכה בנו כעת הוא המק"ל הגדול ביותר שהיה אי-פעם בישראל, עובדי תחזוקת הקואליציה של הליכוד, עם שס, וישראל ביתנו, ועצמאות, והבית היהודי, והחרדים, ושכחנו מישהו? ג'ובים לכולם. עם 32 שרים, ועוד עשרה סגני שרים, יש תפקידים לרוב. ממש ערוב. ובערוב היום, יישאר הציבור עם חשבון הוצאות מנופח, ועם מגזר ציבורי מופרט. המון ממשלה ומעט שירותים לציבור. זהו ערוב ימיו של השירות הציבורי. תודה למק"ל.
דבר - סתימת פיות
המק"ל מכה בחוזקה במי שמעז להרים ראש, והרי לשם כך הוא נועד. אבל המכות "רכות" בשיטה שלא משאירה סימנים מפלילים. כל הליברלים הפסיכים האלה של המועצה לשלום הילד, או חלילה ארגוני בצל"ם. שמאלנים ארורים מדברים על זכויות אדם הדביקו גם את האו"ם. בשביל זה בדיוק המק"ל כאן. חוק לשון הרע, חוק גרוניס, חוק לפיד, הוועדה למינוי שופטים, מכים את אלת הצדק בכל הכוח. ממילא היא עיוורת. גל עכור של דבר מזן "אקוניס", "אלקין", "לבנת". המק"ל עושה לכם חוק באמצעות חוקן, ומכניס לכם את כל המק"ל. נהניתם? תבחרו שוב מק"ל בקלפי, רק תשמרו על עצמכם בדרך...
שחין - אבעבועות של התנחלויות
לי היו פעם אבעבועות. זו מחלה איומה. אמי האוהבת מרחה לי על כל אבעבועה כזו קרם לבן. נראיתי כמו מסננת עם חורים. אבל השחין שלנו הוא שחין מוסרי, שחין ערכי, שחין שאינו מכיר בזכויות של אחרים, ועל הכל הוא מעלה גם צחנה ערכית ומוסרית מבית השחי של מדינת ישראל. ולמי שמתקשה להבין ששחין היא מחלת ילדות וכאשר מדינה חולה בשחין בגיל מתקדם היא עלולה למות, שישאל רופא. נא לחזור ולשנן את מכת המק"ל הראשונה - בקרוב לא יהיו כאן רופאים ברפואה הציבורית, רק ד"ר גולדשטיין למיניהם כמו שחין.
שר החוץ אביגדור ליברמן [צילום: פלאש 90]

ברד - יחסי חוץ
הפרשנות של חז"ל מספרת על כך שהברד שניתך על מצרים היה מלווה באש ובקולות מפחידים. והרי לך ברד ישראלי במלוא תפארת הביזוי של כל מה שישראל הייתה אמורה לשקף לעולם. עם הספר, אור לגויים. עם הספר עומד מעל בימת האו"ם ומנפנף בניירות כמוכה אמוק, והפרשנות של המק"ל למודל "אור לגויים" מתמצה בעיקר בהרחקת ישראל ממדינות נאורות והתקרבות דווקא אל החשוכות שבהן, רוסיה של פוטין וסין שטובחת במיעוטים. צאר החוץ של ישראל מסתדר מצוין דווקא עם אש של ברד, ואישיותו המלבבת מביאה גרסה מאוד לא אטרקטיבית של "אור לגויים". היכונו לשירות מילואים. ושוב, תודה למק"ל.
מס ועוד מס [צילום: פלאש 90]

ארבה - הרבה מיסים
הארבה בשירות המק"ל מתרבה בנקל. הארבה הוא קרוב משפחה רחוק של הערוב. ואם יש הוצאות ממשלה ושרים וסגני שרים לרוב, מן הסתם יש צורך בארבה לרוב. וארבה, מטבעו, כמו הנחש, זוחל נמוך על גחונו ומכה בעיקר בעשירונים הנמוכים. יש להשיג ארבה שמגיע גם גבוה אל העשירונים העליונים, אבל זה ארבה יקר, וכסף - לא נשאר לרוב, בגלל הערוב. הארבה מגיע בצורת מס, היטל, אגרה וקנס, ועכשיו גם בגרסת "בלו". תבָלו...
חושך - תגידו שלום לשלום
אפשר לפרט איך בדיוק היכה המק"ל את תהליך השלום עד למותו הקרוב לוודאי בקרוב, אבל אפשר פשוט לעבור על רשימת מכות המק"ל לעיל, ולראות שהמק"ל אינו מאמין בזכויות באופן כללי, לא כל שכן בזכויות אדם (בקרוב המקל יכה גם את ארגון זכויות האדם של האו"ם, בחסות צאר החוץ), ומכה ללא רחם בציבור הישראלי בכל מה שקשור לזכויות. ומק"ל שאינו יכיר בזכויות בבית, למה זה יכיר בזכויות מחוץ לבית? מי שמכה ערבים בקניון מלחה, יכה את אשתו בבית. אדם אלים נשאר אלים בכל אשר יילך. וזה המק"ל, מכות בבית ומכות בחוץ.
מכת בכורות - היכונו לקיץ
הכינו את הסולמות בדרך אל הבוידעם. הוציאו את מדי ב' והקיטבג. לפחות אלה מכן ששירתו בצבא, ושרדו עד כה את תשע המכות של המק"ל במשך שלוש השנים האחרונות. בקרוב, מתוכננת הפקת ענק לקיץ הקרוב, עם פטריות עשן ואש, ברביקיו ענק של טונות של בשר טרי. המק"ל אחוז אמוק, ויוזם מכה חזקה בטווח רחוק. חשבתם לקצר את המק"ל ולמלא את הכיכרות? היכונו למכת בכורות!

יום שישי, 6 באפריל 2012

פסח, מצה ומרור - או - שטח, מצע וטרור


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
פסח, מצה ומרור או שטח, מצע וטרור
מעגל האימה - עד מתי? [צילום: פלאש 90]

רבן גמליאל אישר לנו לצאת ידי חובתנו באמירת "פסח, מצה ומרור". ומה אם נרצה הפעם שלא לצאת ידי חובתנו, אלא לדעת מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? יהיו מי שיזכירו לנו את מלאת 10 שנים לפיגוע במלון פארק. ויהיו מי שישאלו מה אנו נדרשים לעשות כדי למנוע את הפיגוע הבא? כאשר נשאל את 4 הקושיות, נדבר על 4 הבנים, נשיר על 4 האימהות, נקדיש רגע אחד קטן למען הדורות הבאים ונעצור את השילוש הלא קדוש של "שטח, מצע וטרור"
>פסח


>שטח


>מצע


>טרור


>פסח גרסה אנושית


▪  ▪  ▪

פסח
רבן גמליאל, לא זה של שס אלא אחד אחר שחי פעם לפני המון שנים, היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור. מכאן, ההמשך ידוע, מסבין לשולחן, אושפיזין, נוטלין, מחביאין ומוצאין, אוכלין, נרדמין וחוזרים הביתה. יצאנו ידי חובתנו בכבוד, ועכשיו נשארו עוד שבעה ימים של כאבי בטן, שוקולד למריחה, טיולים עם הילדים, פירורים בכל הבית, והמתנה דרוכה להזמנה שתגיע, מהצד המזרחי של המשפחה, לערב של מעדנים מתוקים אצל סבתא פאני.

עבורי, החג הזה מביא עמו תמיד הרבה יותר מאשר ניקיון הבית, ארוחות משפחתיות ותחושת התחדשות כללית. חג הפסח מביא עמו בהתאמה מופלאה גם את העונה הכי מתאימה להתחדשות ומזמן הזדמנות לעריכת חשבון נפש. פעמיים בשנה למהדרין החילוניים, כי לא צריך לחכות עד החגים של חודש ספטמבר, ומותר להיפטר מעוולות גם בלי שיקראו ליום הזה יום-כיפורים.

אז במסגרת הניקיון וההתחדשות הקולקטיבית, כאשר מנקים את הכל, אפשר להחליף גם את הנוף הציבורי (ולא רק את הסלון לקראת האורחים), ואפשר לנקות גם את החמץ הערכי (ולא רק את הפסטה והפיתות מהפריזר), ואפשר לעשות קניות גם עבור אחרים (ולא רק עבור האושפיזין הפרטיים שלנו), ובזמן שמוציאים את ההגדות מהבוידעם, אפשר גם לזרוק את האגדה שבה אנו חיים, עם מעשיות ממשלתיות על לה-לה-לנד, לפח האשפה של ההיסטוריה (ועדיף לבער, ביחד עם החמץ).
שטח
הסיפור הוא על שטח. ופרשת השטח הולידה את פרשות הרצח. רצח הדדי. רצח בגבעות, גבעת התחמושת, נוער הגבעות, חטיבת גבעתי. רצח בהרים, הר הרצל, שם הרי גולן הושט היד וגע בם, ובעיקר - הר המנוחות. רצח בוואדיות, באב אל-וואד, בחור צעיר קטוע-יד. רצח של בני-אדם, מעשה ידי אדם, עבור אדמה, רגבי עפר רוויים בדם אדום, ועוד ילד הפך כרגע ליתום. הסיפור הוא על שטח. על קברי אבות המהווים עבור החיים סמל לאומי עד כי הם מקריבים עבור קברי האבות את בניהם, וחופרים לצד קברי האבות קברים חדשים לבנים ולבנות. הסיפור הוא על שטח.

אחרי השטח, התחילו להגיע האמונות, החזיונות, השאיפות, ההתלהמויות, המלחמות, האלמנות. ומשם התחיל מעגל הדמים, וכל המעורבים חיים את התגשמות המילים, המהוות חלק מספר מורשתם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם [בראשית, פרק ט', פסוק ו'].

הסיפור הוא על שטח, על אדמה רוויה בדם. ועל דורות חדשים הגדלים אל תוך מעגל הדמים והאימה הזה, אוכלים לתיאבון סיפורי גבורה וקבורה, מעשיות קוממיות ולאומנות, וגם את סוד המיחזור של כל הסיפור, יונקים מגיל אפס את "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו", שרים את חד-גדיא בלי להפנים את המסר המעגלי הטמון בשיר, ומתגייסים להגנת העם והמדינה מפני קלגסים שינקו את אותו הזבל - רק מן הצד השני. הסיפור הוא על שטח, על אדמה, על דם האדם, ועל קול השפיות שנדם.
מצע
עברית שפה מלאת הפתעות. "מצע" הוא גם החלק עליו מונבטים נבטים, וגם שמו של המסמך המפרט את ההצעות המונחות על השולחן לדיון, להחלטה, למימוש. בשני המקרים, המצע שלנו דורש שינוי גרסה, שידרוג רציני, מהפך מהותי. המצע שעליו גדלו כאן דורות על גבי דורות, תוך יניקת הזבל הלאומני כתחליף לאהבת האדם ולמזון תינוקות, מייצר עכשיו דורות המפרשים את המושג "גבעה", ונותנים בחזרה, כהיזון חוזר, את הזבל המוסרי שינקו ממנו. הגבעה הירוקה שעליה רעו עיזים וכבשים, הפכה ל"נוער גבעות", נוער זוועות. נערי חטיבת גבעתי הפכו לנוער אלים שעיסוקו ב"זובור" לחיילים צעירים.

המצע שעליו גודלו כאן הדורות האחרונים הוא מצע אלים, דורסני, כוחני, לאומני, ויותר עשבים שוטים גדלים על הגבעות של הנחלה שפעם הייתה "ארץ זבת חלב ודבש", והיום היא כבר יותר קרובה להיות "ארץ רווית דם האדם". נוער זוועות מקבל לגיטימציה מאנשי ציבור, והופך לעדר צמא-דם, המשחר לטרף בקניון מלחה. מקהלת שליחי הציבור מלבה שנאה, גזענות, ומציתה שוב ושוב את מעגל הדמים והנקמות. הסיפור הוא על שטח, ואז הפך לסיפור רצח. דם הנרצחים השקה את האדמה, ושימש מצע לגידול דורות תאבי-נקם ובצע.

אם מישהו חשב ששנאה יוקדת היא איכות ששווה להתהדר בה, הרי שהיה צריך לאשפזו, ולא למנותו כנבחר ציבור, כדמות מופת, כמושא להערצת הדורות הצעירים. בעולם של אדמה רוויית דמים, זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע הפוליטיקאי שיתרגם את המציאות למצע, וישקה בעזרת המצע הזה את השנאה הזו לאחר, לשונה, לבן דת אחרת או לבעל צבע עור שונה. היהירות והרהב האלה הם חרב פיפיות. והנה הגיע היום, וחרב הפיפיות הזו מופנית גם כלפי הזרים והשונים מבית.

פוליטיקאים עובדים בעזרת מצע. הם מתרגמים את המציאות למילים ומוכרים בעזרתן תקוות. מה יש במצע? את מה שרוצה הציבור. ומה רוצה הציבור? הציבור רוצה עוד ממה שיש לו. ומה יש לו? מעגל של אדמה ודם. ומה יהיה לו אם יוגשם המצע? עוד אדמה ועוד דם!
טרור
הטרור מטרטר. הוא שונה ממלחמה כי הוא מזמזם שם ברקע. גובה מדי פעם את לטרת הדם שלו, כערפד המתנפל באישון ליל על קורבנו. לאחר מכן הוא חוזר חזרה אל החור המוסרי שממנו הגיח, אל ביצות הצחנה המוסרית של הביבים האידיאולוגיים, בהן הוא מתרבה ושם הוא ממתין שוב לשעת כושר. זה טבעו, הטרטור. ולכן הוא מאריך ימים מעבר למשך חייהן של מלחמות. הוא נוח לכולם. לתוקף ולמותקף. לטורף ולנטרף. ורק למתבוננים השפויים מן הצד הוא נראה כטירוף הדדי.

הסיפור הוא סיפור על שטח. שטח אדמה רווי בדם האדם, שהפך למצע ועליו גדלו דורות חדשים של מי שינקו מן הביצות האידיאולוגיות של מעגלי נקמה ודם. הסיפור הוא על שטח. שטחי מרעה ירוקים שהפכו לשדות דמים אדומים. גבעות טרשים שהפכו למחצבות, ובהן חוצבים סלעים שיהפכו למצבות. מערות קברים קדמונים מוקפות בבתי עלמין עם אינספור מצבות, ובהם נטמנים קורבנות הטרור ההדדי הזה. קברי אבות הפכו סימן לבנים ולבנות. כל גבעה משוחררת הופכת להצגת דמים משוחזרת.

כל בית ארבע קירות בליבו של הרובע הנגדי, מייצר עוד פיסת מצע שעליה יגדלו עוד דורות של שנאה יוקדת, קציר חיים, בציר דמים. ארבע אימהות עם לב של אבן מסתדרות באישון ליל במבנה, מניפות דגל ומנציחות קטל. חינוך לזלזול בכבוד הבריות אינו דת, אינו לאום, אינו אמונה, ואינו קשור לקדוש ברוך-הוא. הברוך היחיד שאירוע כזה קשור אליו הוא אולי זה שליבו ברזל.

זה הטרור. הוא אינו גזירה משמיים, הוא מעשה ידי אדם ואין בו דבר להתפאר. ברגע הרצח בעבור השטח, נקבצים יחד כולם: הרוצח, המסית, המסייע, המחנך שכשל, המורה שסרח, ההורה שאולי נרצח, הילד שבוודאי יצרח, מי שהכין את כלי המשחית, מי שיצק מים על ידיו, מי שתפר עבורו את בגדיו, מי שחפן את ראשו כאשר נעצב, ומי שקרא לו אלי קרב.

כל מי שחי סביב הרוצח חבר אל מעשה הרצח, גם אם לא ביודעין, גם אם זה רק בעקיפין. ובזמן הרצח, בעת מעשה הטרור, המסייעים לרוצחים משני הצדדים הם שותפים מלאים למעשה הזוועה הזה. גם שותפי הרוצח, וגם שותפי הנרצח.
פסח גרסה אנושית
רבן גמליאל אמר: "פסח, מצה ומרור". לטירוף הבלתי אנושי שאחז ביושבי חלקת הארץ הקטנה הזו, משני צידי המתרס, אין גאולה בעתיד הנראה לעין, אם לא יובן מעגל האימה והדמים הזה של: "שטח, מצע וטרור".

הלילה נדבר על ארבעה בנים, נשאל את ארבע הקושיות, נשיר על ארבע אימהות, ונצא ידי חובתנו עבור "פסח, מצה ומרור".

הלילה, יהיה נכון לשאול עוד שאלה אחת: "עד מתי יימשך מעגל האימה, רודף ונרדף, מכה ומוכה, עד מתי יימשך הטירוף הזה?"

יום רביעי, 4 באפריל 2012

ברק הקרב


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
בָּרָקהקְרָב
אהוד ברק הרים כוסית לחג הפסח עם חברי העצמאות, ופירט את משנתו בעניין חוסר היכולת של השמאל להתמקד בעיקר: השגת השלטון. אז ראשית יובהר שהשלטון אינו מטרה, הוא אמצעי בלבד. ושנית, מאז עבר לשרת נאמנה את ממשלת הלאומנות הקפיטליסטית, סברנו שאהוד כבר אינו חלק ממחנה השמאל. אהוד, זה הזמן להחליט, אתה שמאלן או לאומן? אם אתה שמאלן, עכשיו הרגע לעשות מעשה. מה שהיה, נשכח מזה, אבל מה שיהיה - כן משנה!

העצמאות לחורבן מדיני וכלכלי

בקרב הזה אהוד, עשית טעות איומה, והנחת עם העצמאות שלך את השלטון בידיהם של האנשים הכי ציניים, הכי סרקסטיים, הכי אנטי-ציוניים שיש. העצמאות הזו שלך נתנה להם את העוגן האלקטורלי, עם ממשלה רחבה ויציבה, המערערת את הציבוריות הישראלית בכל יום, וממיטה עלינו חורבן חברתי-כלכלי, וגם מדיני-ביטחוני

איציק וולף
ברק: השמאל לא מתמקד בהשגת השלטון


אהוד ברק מרים כוסית


אהוד ברק, איש רב-פעלים ועתיר זכויות בספר ימי הקוממיות הישראלית. החייל המעוטר ביותר, אחד האנשים הכי אינטליגנטיים בציבוריות הישראלית, בעל קו מחשבה אנליטי, קור רוח ושיקול דעת, אדם שהייתי רוצה לצידי בשעת משבר. אותו אהוד ברק, הוא האדם שהקים את מפלגת העצמאות ואיפשר לממשלת הלאומנות הקפיטליסטית להמשיך ולהתקיים, עד שהשבוע היא כבר חגגה שלוש שנות שלטון.


בטקס הרמת כוסית לכבוד חג הפסח, נשא אהוד ברק נאום בפני חברי מפלגתו, ובו הסביר את דעתו על כשלונו של השמאל, המונע מן השמאל את השלטון. לדידו של ברק, הכישלון נעוץ בכך שהשמאל אינו מאוחד דיו, אינו יציב, מנהיגיו מתחלפים בקצב מהיר מדי, ולפיכך נמנעת מן השמאל היכולת להתמקד בעיקר, שהוא, לדידו: "השלטון".


השלטון


אהוד, I'm sorry to bring the bad news, אבל העיקר אינו השלטון. השלטון הוא הדרך לבצע את האידיאולוגיה, הוא מכשיר למימוש הדרך הרעיונית, הוא כלי לאכיפת ביצועים, אך הוא אינו המטרה. הוא אכן מטרה, אבל לא ה-מטרה. לפחות לא של האנשים המכונים מחנה השמאל.


נכון, זה מבלבל לפעמים, ובלהט הקרב אתה כל-כך ממוקד מטרה, עד שאתה לא ממש זוכר שביום שלאחר הניצחון, המטרה תתחלף מיד, ותצטרך להילחם את מלחמת השלום. המטרה בזמן הקרב מתעופפת באוויר ממש כמו "שערות-סבא" של סביונים, בשנייה שלאחר הניצחון. וזה, בדיוק זה, אהוד, מה שמבדיל את מחנה השלום מן היתר. אנשי השלום מבינים שחבר נשאר לנצח בעוד שאויב מחפש את ההזדמנות הבאה לתקוף.


אז המטרה אינה השלטון אהוד, אלא מה עושים באמצעות השלטון.


העצמאות


כאשר רצת עם העבודה לבחירות של 2007, העבודה נשחקה לשפל חסר-תקדים, והניבה את מספר המנדטים הנמוך ביותר אי-פעם. קדימה עם ציפי לבני לקחה את כל הקופה, עם יותר מנדטים מהליכוד, ולשניכם יחד היו פחות מנדטים מאשר לליכוד ולליברמן (41 לעבודה-קדימה מול 42 לליכוד-ליברמן). הנתון הזה חשוב, אהוד, משום שלשון המאזניים היו, כמו תמיד, החרדים. ביבי היה מוכן לשלם להם הכל כדי לקבל את השלטון, פשוט כי השלטון הוא בעיניו המטרה.


אתה אסטרטג מעולה, ואם אנחנו הולכים מחר למלחמה (טפו-טפו, חמסה-חמסה, מלח-מים), אני הייתי רוצה שאתה תוביל אותנו. אבל בקרב הזה אהוד, עשית טעות איומה, והנחת עם העצמאות שלך את השלטון בידיהם של האנשים הכי ציניים, הכי סרקסטיים, הכי אנטי-ציוניים שיש. העצמאות הזו שלך נתנה להם את העוגן האלקטורלי, עם ממשלה רחבה ויציבה, המערערת את הציבוריות הישראלית בכל יום, וממיטה עלינו חורבן חברתי-כלכלי, וגם מדיני-ביטחוני.


השמאל המפולג


השמאל המפולג הזה שאתה רואה לנגד עיניך היום, אינו מפולג. השמאל הזה מפורק, לרסיסים. הוא מכיל בתוכו לפחות שתי קבוצות מיקוד אידיאולוגיות (אידיאולוגיה זו המילה שהובילה כאן פעם את העשייה הציבורית, הרבה לפני שהכיסאולוגיה תפסה את מקומה והרימה את דגל ה"עצמאות").


עולם ערכי-מוסרי אחד בתוך קבוצות השמאל, הוא העולם האידיאולוגי המשקיף על הקיום האנושי דרך המשקפיים של השלום הפנימי ("צדק חברתי"). הקבוצה הזו נמצאת על טווח רחב מאוד של הגדרות חברתיות-כלכליות, החל ב"קיבוץ עירוני", דרך "סוציאליזם", וכל הדרך עד "קומוניזם". אצל החבורה הזו תמצא בעיקר סגנון חיים המתמקד בקהילות קטנות, ועל-פי רוב לא תמצא אותם בין שכניך במגדלי "עושר" כלשהם.


העולם הערכי-מוסרי השני בתוך קבוצות השמאל, הוא העולם האידיאולוגי המשקיף על הקיום האנושי דרך משקפי השלום הבינלאומי (בר-קיימא), ומבקש ליצור מציאות שבה ישראל נשארת מדינה יהודית (וליברלית), בגבולות בטוחים ועם יחסי שכנות בריאה עם שכנותיה וכמובן עם יתר אומות העולם.


שלום פנימי באמצעות כלכלה צודקת ושלום בינלאומי בר-קיימא בינינו לבין שכנינו. זה כל מה שהרעיון האידיאולוגי של השמאל מכיל, ושתי הקבוצות מביטות דרך משקפיים שונים על המציאות, אך שתיהן יוצאות מאותה נקודת מוצא ושתיהן חותרות לאותו היעד. בשום מקום לא תמצא את השלטון כמטרה בפני עצמה אהוד, אלא רק כאמצעי להגשמת היעדים הללו.


אהוד, תחליט!


אהוד, זה הרגע להחליט. מה שהיה-היה. וכמו שאומר השיר של יגאל בשן: "נשכח מזה". אבל בניגוד לשיר, מה שיהיה - כן משנה. אז זה הזמן להחליט, אהוד. עכשיו זה הזמן. אתה שמאלן או לאומן?


כי מה ששלך, שלך. וכדבריך בטקס הרמת הכוסית לכבוד חג הפסח של מפלגת העצמאות, רק פעמיים מאז 1977 עלה השמאל לשלטון, וזה היה עם רבין ואיתך. שניכם הבאתם אל הציבוריות שלנו בדיוק את המפרט שהציבור הרחב מחפש במנהיגות שלנו (לצערנו הרב), את הרקורד הצבאי-ביטחוני, ואת התקווה שניתן לשנות את המציאות במזרח-התיכון.


הלאומנים מוכרים את הסחורה הנדושה, המשומשת, השחוקה, הפופוליסטית של "אין פרטנר" למו"מ מדיני, ואת הזבל הקפיטליסטי של "הכלכלה מעל לכל". הסחורה שלהם אינה תקווה, היא אשליה שהציבור אוהב משום שהיא תואמת את השיטה של "מחר מתחילים דיאטה, לא היום".


השמאלנים מתפזרים ומצביעים לכל מי שמציע להם שבריר של תקווה קונקרטית, מעשית, בת-קיימא ומלווה ביכולת מימוש. זו הסיבה שהלכו אחרי אריק עם קדימה, להינתקות, או כמו שאני מעדיף לכנות אותה: "התנקות". התנקות ערכית-מוסרית-מצפונית מאלמנטים של אב-מכה או של גיבור-קרב שחזר הביתה עם מזכרת "ביזה" (עזה).


קריאה אחרונה לטסים שמאלה


אהוד, אם אתה רוצה לעשות את מה שאתה מאמין בו, זה הזמן. איני יודע אם הציבור של מחנה השמאל יקבל אותך בחיבוק חם. סביר להניח שלא. אין חיבוקים חמים לאחר יחסים מורכבים בפוליטיקה. ואתה גם לא סחבק. אבל אתה כן מנהיג.ואתה צריך להחליט. אתה איתנו, או איתם.


ואם אתה איתנו, צא עכשיו מממשלת הלאומנות הקפיטליסטית הזו, ובוא להקים מחדש את מחנה השלום והצדק. עכשיו.