יום חמישי, 29 במרץ 2012

פרי עץ הדת


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
פרי עץ הדת
תושבי מיגרון ומפגיני יום האדמה חיים את סיפור הפשט של הגוזל והנגזל [צילום: פלאש 90]

מיגרון ויום האדמה הם התגלמות הרמה התודעתית הבסיסית, הראשונית, הנמוכה שבמסגרתה ה"פשט" של הסיפור מנהל את רמות התודעה הגבוהות יותר. "האדם עץ השדה", אוכל מפרי "עץ הדעת", מתדלק את מדורות "עץ הדת", מבעיר "פרדסים" וחומד "כרמים", ושר שירי "מי ימלל גבורות ישראל" ומנציח את "בית שמאי" על פני "בית הילל". גרסת המזה"ת: "את ששנוא עליך - תעשה לרעך"
>עץ השדה


>עץ הדעת


>עץ הדת


>פרדס


>כרם


>מיגרון ויום האדמה


▪  ▪  ▪



עץ השדה
קל לנו לראות את ההקבלה בין האדם לעץ.

"כי האדם, עץ השדה, וכמו העץ, הוא צמא למים..." כך כתב נתן זך בשיר שהפך כמעט להמנון בטקסי ימי זיכרון. קל לנו לראות את ההקבלה בין האדם לבין העץ, ואנו עושים המון הקבלות כאלו בינינו. אנו עורכים "מסעות שורשים" בעקבות עברינו וההיסטוריה המשפחתית, אנו מדמים את האדם ל"גזע" כאשר הוא מהווה משענת כתמיכה לתא משפחתי, אנו רואים בבני הדור הצעיר "ענפים", ואפילו פירות ("פרי בטנך").

כל העוסקים ברוחניות ובתורות הנסתר מקבילים בין האדם ובין העץ, וכך הקבלה מסדרת את עשר הספירות על מבנה היררכי של עץ, וגם הבודהה מצא את ההארה תחת העץ, והעץ מהווה סמל בכל תרבות אנושית (למשל עץ הזית בתרבות הערבית, ואפילו עצי הבאובב בסיפור על "הנסיך הקטן").

עץ הדעת
קשה לנו לזכור את המגבלות שלנו כבני אדם ברי "דעת".

עץ הדעת המקראי הוא שנתן לבני האדם את היכולת להבחין בין טוב לרע, ופריו הוא שהזין את הסיפור המקראי על אודות גירוש בני האדם מגן העדן. יש בסיפור הזה עוד כמה שחקנים בתפקידים ראשיים, וביניהם כמובן אלוהים, הנחש, אדם וחווה, ומלבד התפוח – גם העץ.

בסיפור עצמו שתולים כמה מעיקרי ההוויה האנושית, נרטיבים המלווים אותנו מאז: האדמה (מעפר באת ואל עפר תשוב), לחם ועבודה (בזיעת אפיך תאכל לחם), סולם המדרג (הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב), ועוד המון סימבולים אשר היוו, על פני ההיסטוריה האנושית, נושאים לדיונים, ניתוחים ובעיקר - מלחמות.
אך עץ הדעת לא נתן לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע (כפי שמלמדים בדרך-כלל את הפשט של הסיפור הזה), אלא פריו נטע באדם את היכולת לאבחן ולהבדיל בין טוב לרע, ואת הסיבה להמצאת המציאות האנושית שבה יש "טוב" המובדל מן ה- "רע".

פרי עץ הדעת הוא שזרע את המחלוקת בין בני האדם, הוא שנטע בנו את ההיפרדות, ההיבדלות, ההתבדלות, ההסתגרות, ההתגוננות מפני "רע", והרצון "להנחיל טוב". עץ הדעת איפשר לאדם להפריד בין "טובים" ו- "רעים".

עץ הדת
אנו לא מוכנים לראות את מגבלותינו כבני אדם ברי "דעת", במיוחד בהקשר של "עץ הדת".

את עץ הדעת הכרנו דרך עץ הדת והסיפור המקראי. בני שלוש הדתות המונותאיסטיות מקבלות את סיפורי המקרא של היהדות כספרות כלל אנושית, חוצה דתות, שפות, תרבויות, לאומיות וגבולות מדיניים. עץ הדת הוא בדיוק מלא התגלמותו של עץ הדעת במובנו השלילי ביותר, כאשר כל דת רואה בעצמה את הדרך היחידה לקיום אנושי מאמין, וכל דת מסמנת את דרכה ככביש אגרה יחיד המוביל אל היעד.

בסיפור של עץ הדת לוקחים חלק כל אותם השחקנים מסיפור עץ הדעת. אלוהים כמובן מככב בכל סיפורי הדת, ולא משנה באיזו מהן, אדם וחווה האוכלים ממנו למילוי תאוותם ועל-ידי האכילה הם הופכים למסוגלים להפריד בין "טוב" ל-"רע" (והרע הוא תמיד האדם האחר המאמין ב-"אלוהים אחר"), וכמובן גם הנחש המשכנע את בני האדם לאכול מפרי עץ הדת (מצא את המשכנע – מצאת את הנחש!).

פרדס
רק מעטים זוכים להבין את הפרדס ולראותו מתוך חיי "דעת" ו- "דת".

"אל גן העדן האבוד, אני חוזר", שר שלום חנוך. והוא חוזר אל גן-העדן "...דרך מרחבי הזמן... כמו עבר אשר עבר, ושוב הוא כאן, על-אף הזמן... כי מי ידע מה מציאות ומה חלום, ומה אמרנו שמחר ומה היום..." שלום קרא לשיר הזה דז'ה-וו (שמשמעו בצרפתית: "חזיון מוכר" או בתרגום מילולי: "כבר נראה").

גן-העדן נקרא בלעז "Paradise", והמילה העברית "פרדס" מקורה בשפה הפרסית ופירושה "גן עצים"). בתורת הסוד היהודית, המונח פרד"ס משמש להמחשת ארבעה רבדים של המציאות, ובהם "פשט", "רמז", "דרש" ו-"סוד". ארבעת הרבדים הם רמות תודעה שונות של המציאות, והם משמשים כסימני דרך על המסלול לחקר האמת. 

כרם
וכך, למשל, סיפור כרם נבות היזרעאלי והמלך אחאב, החומד את שדהו של נבות, ומנסה לשכנעו בעורמה כי יוותר על הכרם לטובת המלך. כמו בכל אירוע, גם בסיפור הזה ישנן ארבע רמות תודעה של תפיסת המציאות. ברמה הראשונה ("פשט"), מדובר במלך, בכרם, בפשוט עם העובד את אדמתו ובמסחר לגיטימי. ברמה השניה ("רמז") נרמזים חמדנות וחומרנות, גזל ועורמה. וברמה הרביעית ("סוד") מתברר כי אין בסיפור הזה "טוב" ו- "רע", אלא חלק ממשחק החיים של בני אנוש.

בסיפור נבות ואחאב יש כרם, אך נושא הסיפור יכול להיות גם מטע זיתים או חשבון בנק. אחאב יכול להיות המלך, או סתם טייקון. נבות יכול להיות חקלאי או חשמלאי, עברי או ערבי, ישראלי או פלשתיני. מוסר ההשכל של הסיפור ברובד ההכרה הרביעי יהיה תמיד אותו מוסר השכל. משום כך בדיוק מצא הילל הזקן את היכולת לגייר אדם ליהדות על-ידי משפט אחד: "את ששנוא עליך, אל תעשה לרעך".

מיגרון ויום האדמה
גם מיגרון וגם יום האדמה ממחישים יותר מכל את משמעות פרי עץ הדעת דרך ההיבט של עץ הדת, ועוד יותר מכך את ארבע רמות ההכרה של המציאות. תושבי מיגרון ומפגיני יום האדמה חיים את הרמה התודעתית הראשונית, הבסיסית, ואת סיפור הפשט של גוזל ונגזל. אלה גם אלה מנציחים את מעגל הדמים והאיבה המתקיים ברמת התודעה הראשונה הזו.

השער אל גן העדן אינו נמצא ברמה הראשונית של הפשט, אלא במעבר דרך ארבע הרמות של הפרדס, ודרך החזרה מעץ הדת, דרך עץ הדעת של "טוב" מול "רע", עד ההגעה אל היעד – המקום בו בני האדם שווים ונוהגים איש ברעהו כמצוות הילל הזקן: את ששנוא עליך, אל תעשה לרעך".

חברה אנושית חפצת חיים זקוקה לנבות ולאחאב באותה המידה, לחקלאים ולחשמלאים, אך היא זקוקה יותר מכך לרמות תודעה גבוהות יותר, ולפחות מנהיגי "שמאי" בסגנון "מי ימלל גבורות ישראל", אלא ליותר מנהיגי "הילל". ואידך זיל גמור.

יום רביעי, 28 במרץ 2012

למה עפה הציפורה?


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
לבני. לא חשבה [צילום: פלאש 90]
מופז. חישב סיכויים [צילום: פלאש 90]
למה עפה הציפורה?
איציק וולף, עידן יוסף
מופז בנאום הניצחון: "ציפי, מקומך איתנו"

פריימריז קדימה, אידיאולוגיה אחורה
דן אלון
הפריימריז של קדימה מוכיחים עד כמה האידיאולוגיה נמצאת מאחור. זהו קרב בין יורשים על ירושה שכבר מזמן איננה. מודל המנהיגות של ארכיטיפ הנראה ונשמע כמו "מנהיג", מותיר את כל המצטופפים במרכז הזירה הפוליטית כדמויות אבודות של נציגי ציבור אבוד. תפישת המנהיגות של "דמות האב/אם" מייצרת חלל אידיאולוגי, המתמלא במהירות מתגברת ע"י מפלגות שעדיין מוכרות מעט "אידיאולוגיה"
לרשימה המלאה

אפשר היה לכתוב מאמר ארוך ומקיף, גדוש ניתוחים מעמיקים ומידע, מלא ברמיזות לצד אמירות ציניות, עמוס בפלפולים וחידודי-לשון, אבל כמה מילים כבר נדרשות כדי לומר בפשטות את מה שכל פוליטיקאי מתחיל יודע: "ג'ובים למקורבים". עם היוודע התוצאה שמענו את בכירי קדימה אומרים "קדימה יוצאת לדרך חדשה". כן, והיא צוחקת – כל הדרך אל הבנק
▪  ▪  ▪
ג'וב

אפשר היה לכתוב מאמר ארוך ומקיף, גדוש בניתוחים מעמיקים ומידע, מלא ברמיזות לצד אמירות ציניות, עמוס בפלפולים ובחידודי-לשון, אבל כמה מילים כבר נדרשות כדי לומר בפשטות את מה שכל פוליטיקאי מתחיל יודע: "ג'ובים למקורבים".

אז נתחיל מהסוף, כדי שלא יהיה שום ספק שמדובר בניתוח מעמיק, ותהליך מחקרי-פסאודו-אקדמי של איסוף חומר וניתוחו, או בתהליך משפטי של הבאת ראיות והצלבת עובדות, אלא באבחנה שכל ילד בגנון יודע לעשות לבד: פוליטיקאים הולכים לעבודה בשביל להביא כסף הביתה, כסף מביאים דרך ג'וב (להבדיל מ"עבודה"), וכל מי שיש לו ג'וב רוצה לשמור עליו, ואת זה עושים על-ידי פיזור ג'ובים למקורבים.

ציפי

ציפי סירבה להיכנס לממשלת נתניהו, וזה היה קשה מדי לעיכול עבור מחפשי הג'ובים של קדימה. אחרי הכל הם הלכו עם אריאל שרון כי היה ברור שהוא יהיה ראש הממשלה לאחר הקמת קדימה, וממשלה זה ג'ובים. אחר-כך בא אולמרט שעישן סיגרים וטס לחו"ל (וחילק הטבות ואסף "תרומות" ויסד את אולמרט-טורס), ואז בא ביבי שעישן סיגרים וטס לחו"ל (והמשיך לחלק הטבות ולאסוף "תרומות" וייסד את ביבי-טורס).

וציפי הלכה בדיוק כפי שלמדה מקודמיה: מי שרוצה לכבוש את ראשות הממשלה צריך לעבור דרך ישיבה באופוזיציה. זה היה הכלל עד עכשיו, כך זה תמיד קרה. נתניהו התבשל באופוזיציה עם שניים וחצי חברי כנסת במפלגה שהלכה והתפוררה לאחר הקמת קדימה, ואז לקח את הבחירות. ציפי לא טעתה בדרך שהלכה בה, אבל לא השכילה להבין שאם אין ג'ובים לחלק, אז צריך להבטיח אותם לעתיד.

שאול

את שאול לא עניינו ג'ובים לאחר שהפסיד את הפריימריז הקודמים לציפי. שאול רק חישב את סיכויו והתמיד במסלול של לעשות לציפי חיים קשים, להזכיר לחברי קדימה מי אחראי לעובדה שאין להם ג'ובים, ולהראות להם כמה קל להביא ג'ובים אם רק עושים כמה פשרות על הערכים שממילא עומדים למכירה לכל המרבה בפופוליזם. אחד בפה ואחד בלב היא שיטה מוכרת אצל פוליטיקאים, ושאול הקרין אחדות ונאמנות, אבל שידר "לשטח" כל הזמן את אות המרד.

שאול חיכה לשעת כושר כדי להתמודד שוב על כס ראש קדימה, והוא עשה זאת בתזמון הטוב ביותר שהיה יכול לתכנן. שלוש שנות אופוזיציה בראשות לבני ישאירו את האחריות על היעדר ג'ובים אצלה. העובדה שהוא ישב במשך השנים הללו ולא הביע את עמדתו בשום נושא אלא עסק רק בארגון יום הבחירות לראשות קדימה, תישכח מהר מאוד כי עכשיו נכנסים לקרב מול נתניהו, ולאחר מכן אולי יהיו ג'ובים למקורבים אז הכל יהיה בסדר, וה"שטח" יירגע.

קדימה

קדימה אינה מפלגה של אידיאולוגיה, ומעולם לא התיימרה להיות כזו. היא הוקמה ככלי אלקטורלי על-מנת לשמש את אריק שרון כאשר ניסה ללכת בדרך השלום והיה ראש הממשלה הנערץ, ומלבד אריק לא הייתה לקדימה שום אידיאולוגיה. מקבץ של חברי-כנסת מכל הסיעות שהתקבצו תחת דגל קדימה כי זה היה הסיכוי הכי בטוח לג'ובים (אריק לקח את הבחירות ההן בהליכה, ויכול היה לקחת אותן גם מתוך שינה).

ועכשיו, כשאריק באמת ישן, אין דבר אחד במפלגה הזו שיכול לזכות אותה באמון הציבור, והקלפיות הוכיחו זאת אתמול. 41% ממתפקדי קדימה הצביעו אתמול, במפקד קבלני קולות שלא היה מבייש את מפלגת הבעת' של בשאר אל-אסד. התמונות שהגיעו מהקלפי בבית ג'אן סיפרו את הסיפור באופן שרק סטיבן ספילברג היה יכול להפיק. "בית העם" הוא המקום בו הוצבה הקלפי, והוא בית פרטי של החמולה שדאגה לקולות של ציפי. למקום הגיע נציג של שאול (אבי דיכטר) והתרעם בערבית רהוטה. אידיאולוגיה בתחת. הסיפור הוא הג'ובים.

תעשיית הג'ובים

פעם נהגנו לומר "שמור לי ואשמור לך", או "יד רוחצת יד", וכל יתר הביטויים הלקוחים מעולם ספקי העבודה העיקריים של מבקר המדינה. אחד אחר השני עפו לבתי הכלא שלנו ראשי המדינה לדורותיהם, שרים, חברי-כנסת, עובדי מדינה, אישי ציבור, מאכערים למיניהם, פוליטיקאים מהשלטון המקומי, ושאר ירקות.

נפוטיזם ברכבת ישראל זו עששת למתחילים בהשוואה לתעשיית הג'ובים בשירות המדינה. ראש הממשלה הנוכחי הביא את גודל הממשלה לשיא. זהו לא רק שיא ישראלי של כל הזמנים, אלא אפילו שיא ברמה עולמית, של מספר בעלי תפקיד ממשלתי בחלוקה לפי כמות אזרחים. אלף טרכטנברגים לא ייושמו, אבל גם מיליון טרכטנברגים לא יספיקו כדי להרים את המרצפות המכסות את שערוריות הג'ובים בכל רחבי השירות הציבורי. כאשר הציבור רוטן על היקף המיסוי הישיר והעקיף, הוא לא מודע למיסוי הנסתר של אלפי ג'ובים בשירות הציבורי שאינם לתועלת הציבור אלא לתועלת עובדי הציבור.

ציפי עפה, מה הלאה?

ציפי התעקשה על האופוזיציה, כי רצתה להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. שאול לא ירצה להיכנס לממשלת נתניהו כרגע, כי הוא יכול לתלות את האשמה על היעדר ג'ובים בציפי, ולהכין את קדימה לקרב מול נתניהו. נתניהו לא פראייר, והוא יודע מה מזין את השיטה, ומה מבטיח את תפקיד ראש הממשלה (הממשלה הזו עם יותר שרים מאי-פעם ממילא).

אם שאול ירצה את כס ראש הממשלה, הוא יצטרך לתת אתנן פוליטי של ג'ובים לכל הסחטנים הסוחטים כעת את נתניהו, גם בתוך הליכוד וגם מחוצה לו (עובדיה יוסף, ליברמן, ושות'). שאול יכול לזכות בכס ראש הממשלה רק אם ישלם יותר אתנן מנתניהו. זו רק שאלה של מחיר וזה מחיר שקָל לשלם, כי את המחיר ממילא לא משלם ראש הממשלה – את המחיר משלם הציבור.

ועוד לא אמרנו מילה על אידיאולוגיה. הסחורה היא הכיסאולוגיה. רגע לאחר היוודע התוצאות שמענו אנחת רווחה גדולה מכל דוברי קדימה, ואת המילים "קדימה יוצאת לדרך חדשה". כן, זה נכון, והיא צוחקת, כל הדרך אל הבנק.

יום שלישי, 27 במרץ 2012

הדוור החשוב


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
הדוור החשוב

חטא העגל 2012
חטא העגל משתקף לעברנו גם היום מכל פינה בציבוריות שלנו, ויותר מכל הוא משתקף אלינו דרך המסיכות המחייכות של שליחי הציבור שלנו, המבטיחים לנו עולם ומלואו, יש מאין, חלל מלא, המון ריק. ואנחנו קונים. תווי כניעה. ציבור מובס. ציבוריות ספירת החומר

נתניהו בראיון ליונית לוי ודני קושמרו במוצ"ש לפני שבועיים: "בסוף הדבר החשוב הם הדברים החשובים". כמה אופייני למנהיג המפזר קלישאות חלולות וריקות לכל עבר. זה היה רק עניין של זמן עד שהטוענים לכתר המבקשים להמשיך קדימה, ינהלו מערכת בחירות על שום דבר. פרשנות לקראת חג החירות עם "אחד מי יודע", "בצאת ישראל", "ספירת העומר" וכמובן - תווי קנייה. מי שולח לנו מעטפות ריקות?
▪  ▪  ▪
פסח: אחד, מי יודע?

בפרק בלתי נשכח של "אחד העם אחד", הייתה דמות בשם "מירי" שזכתה בהמון כסף, החליטה לצאת מהצ'כונה ולעבור למגדלי תל אביב המפוארים. בביקור שעורכת חברה מהצ'כונה היא מתריסה במיליונרית החדשה כך: "אפשר להוציא את הבהמה מהשכונה, אבל אי-אפשר להוציא את השכונה מהבהמה!" וכך קובעת-מחדשת המבקרת את המסר המעניק משנה-תוקף לפנימיות על חשבון החיצוניות.

כשאנחנו מביטים בנבחרי הציבור שלנו ומשתאים, אנחנו למעשה מתכחשים לעובדה שאנחנו בחרנו בהם לשליחותם, מתוכנו הם באים, וגם כאשר הם יושבים בכנסת במבנה "חצי גורן" ומצביעים על חקיקה, או מנהלים דיון, הם עדיין שליחי הצ'כונה, והם משקפים נכוחה את התרבות והלך הרוח בציבור. מקללים, שופכים מים, גונבים, מרמים, משקרים, מבטיחים ולא מקיימים, מתאמצים ומאמינים שהם בסדר, בטוחים שאלה האחרים שאינם בסדר... הם אנחנו. אחד לאחד. אחד, מי יודע?

פסח: בצאת מצרים מישראל

בשבוע הבא נחגוג את חג החירות, המציין את יציאת העם מעבדות לחירות, ואת השינוי הרוחני שעבר העם הזה במשך המסע במדבר, במעמד הר-סיני, באירוע חטא העגל, ובכל תהליך ההיטהרות הערכי-מוסרי, הכולל את המהפך המתחייב מן השינוי: עבד מצרי הופך לעם חופשי. לקראת החג, מיליונים ינקו את בתיהם ויבערו אותם מדברי חמץ, ינסו להוציא את החול ולפנות מקום לקודש. אבל לנקות את הבתים זה כמו להוציא את ישראל ממצרים, והחלק השני יחסר - לנקות את הפנימיות ולהוציא את המצרים מישראל.

כמו כל תהליך של שינוי, הוא מלווה בהכנות רבות, ומקדים אותו רצף של אירועים מכוננים, שכל אחד מהם מהווה שלב נוסף בדרך אל היעד, ומבחן ההצלחה יהיה בסופו של התהליך, עם הגשמת החזון וההגעה אל המטרה. שאם לא כן, לא היה צורך בסיבוב במדבר במשך ארבעים שנה, ומונית ספיישל הייתה עושה את אותה המלאכה. התהליך המשולב אמור היה להוציא את ישראל ממצרים, אבל באותה העת - גם להוציא את מצרים מישראל. הוצאת ישראל ממצרים היא שינוי חיצוני, אבל - הוצאת מצרים מישראל היא השינוי הפנימי.

פסח: ספירת החומר

בבואנו לבחון את שליחי הציבור שלנו, עלינו להביא בחשבון גם את המרכיב החשוב יותר של השינוי - השינוי הפנימי. כאשר שליחי הציבור שלנו כושלים שוב ושוב במילוי חובותיהם, זה מפני שאנחנו כושלים שוב ושוב באופן קבוע, במילוי חלקנו הפרטי במישור הציבורי, בקיום יחסי גומלין חברתיים בינינו לבין עצמנו, בביסוס עקרונות של צדק כתשתית למבנה החברתי שלנו, במימוש הצורך ההדדי בכבוד הדדי בינינו כפרטים בחברה, ובכל היבט אחר של הקיום הציבורי הישראלי.

במו ידינו אנו יוצרים רִיק של ערכים, מוסר, צדק, חירות, שוויון, שלום, כבוד הדדי, ובכל מישור בטווח המרכיבים המהווים את החברה שהיינו רוצים לחיות בה. זהו רִיק, ואקום, חלל שבו אין דבר מכל מה שאנו מבקשים שיהיה לנו ויהווה את הדבק המחבר אותנו יחד. אם יש דבר הממלא באופן מובהק ביותר את הציבוריות שלנו, הרי שהיא מלאה ברִיק. מדוע אנו מופתעים כאשר על ניהול הרִיק הזה מופקדים שליחי ציבור המבטאים באישיותם את אותו הרִיק בדיוק? כאשר ראש הממשלה שלנו אומר שמצב הכלכלה שלנו מעולה, הוא מתכוון לספירת החומר,וספירת החומר שלנו מצביעה על המון רִיק.

פסח: תווי כניעה

השבוע כבר מחלקים תווי קנייה במגזר השכירים, ותווי רכישת החומר הללו ישמשו המוני משפחות לשם הקלת העומס הכלכלי הכרוך בקיום החג. במרוץ החג ייעלמו מיליוני שקלים מכיסו של הציבור, ויילכו על התחמשות במלאי מזון וציוד בהיקף הדרוש למלחמה. הציבור אולי רוצה צדק חברתי, אבל ממש כשם שהרבה יותר קל להוציא את ישראל ממצרים מאשר את מצרים מישראל, כך גם הרבה יותר קל לצעוק צדק חברתי ולצעוד ברחובות, מאשר לקיים אותו. ריק החומרנות הכריע את הציבור שלנו, תווי הקנייה מסמלים יותר מכל את תווי הכניעה שלנו לחומרנות.

בין תווי הכניעה שלנו, נמצאים גם פתקי ההצבעה בבחירות לראשות (המועצה, העירייה, ועד הבית, הכנסת...). הציבור הישראלי השלים עם העובדה שעם ישראל אומנם יצא ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מישראל. חטא העגל משתקף לעברנו גם היום מכל פינה בציבוריות שלנו, ויותר מכל הוא משתקף אלינו דרך המסיכות המחייכות של שליחי הציבור שלנו, המבטיחים לנו עולם ומלואו, יש מאין, חלל מלא, המון ריק. ואנחנו קונים. תווי כניעה. ציבור מובס. ציבוריות ספירת החומר.

פוליטיקת חלל

איש אינו יכול למכור טוב יותר קרח מאשר אסקימוסי. אל הזירה הציבורית והפוליטיקה שלנו, אל תעשיית הריקנות הערכית, החלל המוסרי, נשאבים בעלי מקצוע מתחום מדעי האין. אין חזון, אין ערכים, אין יושר, אין צדק, אין כבוד, אין השכלה ודעת, אין בינה ותודעה, אין יחסים בינאישיים. אין. פשוט אין.

הקרב שניטש בין ציפי לשאול הוא תמצית הסיפור כולו. איש לא הציג תוכן, איש לא התיימר להציג תוכן, העיקר היה המעטפת. היא יכולה להביא 14, הוא יכול להביא 12. זהו. זה הסיפור. כאשר מלמדים את המשפט if you can’t beat them - join them מתכוונים בדיוק למצב הזה. נתניהו מציג את מרכולתו הרעיונית הריקה עטופה במנגנון המייצר את ספירת החומר. מי שירצה להביס את נתניהו, אסור לו להסתבך ברעיונות, באידיאולוגיה, בערכים, במוסר. מי שירצה to beat נתניהו יצטרך להיות חלול יותר ממנו. איך מודדים רִיק? איך משווים רִיק? האם קיים רִיק גדול יותר מרִיק?

מעטפות בלי מכתבים

אם הייתי מקבל בכל יום מעטפה ריקה, אני מניח שבשלב מסוים הייתי מפסיק לפתוח אותן, וכנראה שהייתי פונה לשולח ומבקש ממנו להפסיק לשלוח אלי מעטפות ריקות. אם כל המפלגות מציגות ריק רעיוני, חלל אידיאולוגי, היעדר תוכן מוחלט - הציבור צריך לשאול את עצמו את השאלה מדוע הוא מקבל מעטפות ריקות, בלי מכתבים, בלי מסרים, בלי רעיונות, אפס, רִיק, כלום, נאדה.

התשובה, אֲחָי אזרחי ישראל - אנחנו שולחים אותן לעצמנו. ובדרך, אנחנו טורחים להדביק בול, לשלם את מחירו, לממן את הדוור, לבזבז דיו ונייר, לתחזק מנגנון שלם שמאפשר לנו לשלוח לעצמנו מכתבים ריקים. רק אם נתחיל לדרוש מעצמנו תוכן, ורק אם נתחייב לא לשלוח יותר מעטפות ריקות, תיווצר מציאות חדשה. הראשון שמקבל מעטפה עם תוכן - שיקום!

כי בסוף, כדברי נתניהו, "הדבר החשוב הוא הדברים החשובים".

פריימריז קדימה, אידיאולוגיה אחורה

דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
מופז ולבני. לא מראים סימן למאבק על עקרונות המהווים מצע פוליטי [צילום: פלאש 90]
פריימריז קדימה, אידיאולוגיה אחורה
הפריימריז של קדימה מוכיחים עד כמה האידיאולוגיה נמצאת מאחור. זהו קרב בין יורשים על ירושה שכבר מזמן איננה. מודל המנהיגות של ארכיטיפ הנראה ונשמע כמו "מנהיג", מותיר את כל המצטופפים במרכז הזירה הפוליטית כדמויות אבודות של נציגי ציבור אבוד. תפישת המנהיגות של "דמות האב/אם" מייצרת חלל אידיאולוגי, המתמלא במהירות מתגברת ע"י מפלגות שעדיין מוכרות מעט "אידיאולוגיה"
הקרב העקר על הירושה
גם ציפי וגם שאול מרגישים שאין להם ירושה משלהם להעשיר בה את המרחב הציבורי, ועל כן הם נאבקים על ירושתו של אריק, ומוכנים להבטיח הכל לכולם, כל עוד תובטח להם הבלעדיות על הירושה. אילו היו מביטים פנימה ומחפשים ערך בתוך עצמם, אולי היו מגלים ששניהם ביחד, וכל אחד מהם לחוד, מביא איתו נדוניה נאה משל עצמו (ציפי "חוץ" ושאול "ביטחון"). אבל העיוורון אינו רק נחלת הציבור, הוא גם נחלת מנהיגיו

פריימריז בקדימה

ביום ג' השבוע, יילכו (איש אינו יודע כמה) מתפקדי מפלגת קדימה, המפלגה הגדולה ביותר בישראל נכון לעת הזו, ויצביעו בפריימריז. הם יבחרו ראש מפלגה חדש (או יחדשו את בחירתם הקודמת), ובסופו של יום, יהיה מנהיג (או מנהיגה) לציבור נבחרים של 28 חברי-כנסת, המייצג, ללא ספק, נתח נכבד של קולות, ומהווה את המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הנוכחית.

אבל, ספק דווקא יש. ספק גדול. משום שאם קדימה הייתה תאגיד המבקש למכור מוצר או שירות, אזי היא הייתה אמורה להשיב על שלוש שאלות בסיסיות: מי אנחנו, מה אנחנו עושים, ולמה אנחנו חשובים? לפיכך, ובהינתן שקדימה היא ארגון פוליטי, עליה להשיב על השאלות הללו בהיבט של כוח פוליטי. דהיינו, מיהי קדימה, מה היא מבקשת להשיג, ולמה חשוב שנצביע עבורה?

אולם הפריימריז הללו של קדימה אינם מראים כל סימן למאבק על עקרונות המהווים מצע פוליטי. ככל שחיפשתי, לא מצאתי זכר לדיון אידיאולוגי כנדבך בסיסי במסגרת הפריימריז הללו, ונדמה שרק "תזמורת שפת-הסימנים" מצליחה לנפק דממה דקה כזו בהקשר האידיאולוגי.

קדימה! אבל לאן?

מעולם לפני כן לא הייתה מפלגה שכבשה את הנתח הגדול ביותר של נציגות פרלמנטרית, כאשר על דגלה אין אף זכר לאידיאולוגיה, לרעיון, לאסופת עקרונות, למקבץ ערכים, למשהו שיזכיר בכלל, אפילו ברמיזה - "דרך אידיאולוגית".

קדימה הוקמה על-מנת שאריק שרון יוכל לנטרל את מנגנוני "הליכוד", אשר הקריבו את האידיאולוגיה תמורת הכיסאולוגיה והחשבונאות המפלגתית הצרה של ג'ובים למקורבים. אריק כמו אריק, "ממוקד מטרה", חלץ את "סנדלי החבלה" של מנגנון המפלגה, ויצא לריצת מרתון - מירוץ ההינתקות ממעגל המלחמה לעבר השלום. אריק רצה לרוץ קדימה.

עם חזון גדול וכושר גופני מדולדל של גנרל בא-בימים, המירוץ הסתיים מהר מאוד עם שבץ מוחי, והמצביא הגדול שהוביל לוחמים בשדות הקרב והמלחמות, פינה את תפקיד קפטן הנבחרת לספורטאי ניהיליסטי המכור למנעמי החיים, סיגרים ומשרדים מהגוניים. האידיאולוגיה של מצביא-חוואי הוחלפה עד מהרה בעסקנות פוליטית-כלכלית שהקימה את פרשיית שחיתות הקרקע הגדולה ביותר אי-פעם, ועוד כמה פרשיות מעולם המוסר הממלא בדרך-כלל - חדרי חקירות.

ציפי ירשה את אולמרט, שאול נטר טינה. ציפי ושאול מנהלים קרב ירושה, שהציבור יתבקש להכריע בו שוב השבוע. סיפור עגום של ירושה, כמו בכל סיפור פומבי של קרב-ירושות. יורשים יש, ירושה - לא בטוח. הסיפור העגום הזה מזכיר יותר את המתיחה של יהודה ברקן, אי-שם בשנות ה-80, עם השיחה שמודיעה: "זכית בטיסה ל... הלוך ושוב".

הלוך ושוב זה אחלה, אבל לאן?

בחירה פנימית. בין...?

הפרדוקס החיובי של קדימה מוכיח שהיא בדיוק האידיאולוגיה שהציבור הישראלי בימינו משקף בעצמו. קדימה היא דמות בבואתו של הציבור הישראלי בדיוק רב. קדימה היא התגלמותו של ריק-אידיאולוגי, והיא בדיוק נמרץ הבחירה בין כלום לשום דבר.

הציבור הישראלי, כמו ציבורים רבים בעולם, הולך אחר דמות המנהיג הכריזמטי, זה המדבר בבטחה על עתיד טוב יותר, ומצייר עבור ההולכים אחריו עולם שבו הכל אפשרי, כלכלה ורווחה, שלום וביטחון, בריאות ומדע, תרבות ועושר, אושר וכושר, you name it - they have it.

גם כאן מככב יהודה ברקן עם דמות מהסרט הבלתי נשכח "צ'ארלי וחצי". כאשר מציקים לצ'ארלי ומתחקרים אותו בפרטים (יתר על המידה) לגבי העיסוק המשפחתי, ותשובותיו מעוררות פליאה אצל מביני עניין בהקשר לקשקושים שהוא מקשקש בעניין רשיונות ייבוא, הוא משיב: "אנחנו גם מייבאים רשיונות ייבוא!".

גם ציפי וגם שאול מרגישים שאין להם ירושה משלהם להעשיר בה את המרחב הציבורי, ועל כן הם נאבקים על ירושתו של אריק, ומוכנים להבטיח הכל לכולם, כל עוד תובטח להם הבלעדיות על הירושה. אילו היו מביטים פנימה ומחפשים ערך בתוך עצמם, אולי היו מגלים ששניהם ביחד, וכל אחד מהם לחוד, מביא איתו נדוניה נאה משל עצמו (ציפי "חוץ" ושאול "ביטחון"). אבל העיוורון אינו רק נחלת הציבור, הוא גם נחלת מנהיגיו. אלה גם אלה, מחפשים דמות אבהית של "מנהיג", ומפספסים את המנהיג הטמון בהם, בתוכם.

בחירה חיצונית בין?

אבל קדימה והמחנות הניצים בתוכה אינם התגלמות כל רע, לעומת יתר המפלגות ונציגי הציבור שלהן שהם התגלמות כל הטוב. גם קדימה אבודה, ומחפשת לשווא את "דמות המנהיג" מתחת לפנס (במקום לחפש במקום שבו המנהיגות הלכה לאיבוד), וגם יתר המפלגות חולות במחלה האובדנית של "דמות המנהיג", שהוא התגלמות ה'ארכיטיפ' של מה שנחשב פעם כדמות "מנהיג".

הפרדוקס של כל המפלגות, ושל כל המנהיגים, הוא אי-היכולת להפנים את העובדה שמנהיגות אמיתית אינה נמצאת בירושה (מודל מובארק, אסד ודומיהם), אלא בעוצמה הפנימית של מי שמתיימר להיות "מנהיג", והמודל של החיפוש הנואש אחר דמות אבהית/אימהית של מנהיג הוא נחלת העבר.

בעידן הנוכחי, שבו האנושות עשירה בתכנים אך ענייה בתוכן, מודל המיחזור של סיסמאות מנהיגותיות ומודלים ארכיטיפים, גורם למתיימרים להנהיג (במקרה הטוב) להיראות כחיקוי זול למנהיג-עבר-נערץ, או (במקרה הגרוע) כדמות נלעגת, על גבול הגרוטסקית.

מאידך-גיסא, האותנטיות מביאה עימה פוטנציאל למיצוי המציאות, ויש בכוחה לפתור גם את משבר האידיאולוגיה של העבר (שהתרוקנה מתוכן לנוכח עידן המידע והיווצרות "הכפר הגלובלי"), וגם, ואולי בעיקר, ליצור רלוונטיות ערכית-מוסרית המתורגמת לאידיאולוגיה מחודשת ותואמת את ציפיות האלקטורט המיודע. ובנוסף, למעלה מכל אלה, האותנטיות היא הכלי ליצירת אידיאולוגיה ולבניית מודל מנהיגות מתחדש, לנוכח האתגרים המשתנים של עולם משתנה במהירות.

ציפי או שאול, היינו הך. בהיעדר אידיאולוגיה אצל הבוחרים והנבחרים, קדימה, אחורה, ליכוד, עבודה, ציפי, שאול, ביבי, יאיר, שלי, ממש לא משנה. התנועות המכילות עדיין זיק של אידיאולוגיה כובשות נתחים גדולים יותר ויותר של ייצוג פרלמנטרי.

In the land of the blind, one eyed man is the king

יום שישי, 23 במרץ 2012

נתניהו 1, דארווין 0


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
בנימין נתניהו - 1 [צילום: AP]
צ'רלס דארווין - 0 [צילום: AP]
נתניהו 1, דארווין 0
ניתן בהחלט לומר שדארווין הפסיד במשחק כאשר ישב במשך שנים רבות על איים אקזוטיים בניסיון לבנות תיאוריה להוכחת מוצא המינים. אילו היה חי היום, היה רק צריך לפגוש את נתניהו בוועידת איפא"ק ואז לצפות בקליפ של אוהדי בית"ר (נאמני ביבי המובהקים), ולהפעיל את הלוגיקה של ביבי: "אם זה הולך כמו בבון, צועק 'מוות לערבים' כמו בהמה, משתולל כעדר ללא רועה בשטחים עירוניים..." אז מה זה? אוהד בית"ר ומצביע ביבי
>  


▪  ▪  ▪
הגישה הדארוויניסטית

הדתות אינן אוהבות את צ'ארלס דארווין, מבחינתן - בצדק. דארווין פיתח תיאוריה אבולוציונית מקיפה, דרך התבוננות ומחקר מדעיים. המדע בכללו אינו הדרך המועדפת על אנשי הדת. המודל של "נעשה ונשמע" תואם יותר את הלך המחשבה הדתי.

לפיכך, עשו לעצמן הדתות חיים קלים, ולא התמודדו עם המודלים המדעיים שהניבו את תוצאות המחקרים של דארווין, אלא נצמדו לתוצאה וביקשו ליצור באמצעותה "דמוניזציה" (הפחדה באמצעות שימוש בשדים) של התיאוריה הדארוויניסטית. כל אדם ברחוב שתשאל לגבי דארווין, אולי יכווץ את מצחו לרגע, וינסה להעלות מנבכי זכרונו את ההקשר, אבל יאמר לבסוף: "מוצא האדם מן הקוף".

הגישה הדתית

הגישה הדתית נצמדת בחוזקה לסיפור בראשית, וטוענת שהאדם נברא בצלם ה', ולפיכך לא יכול להיות שמוצא האדם מן הקוף, ומוצא הקוף מן האמבה (מאחר שהמאמר הזה מיועד גם לאוהדי כדורגל, מתבקש כאן הביאור ש"אמבה" היא יצור זעיר המורכב מתא אחד בלבד, וזה שונה מ"עמבה" ששמים על שווארמה, כשהולכים לאכול לאחר משחק כדורגל).

הגישה הדתית אינה מסבירה את הסתירה שבין אלוהים קיים בכל, ובין "בצלם", בעיקר משום שהסבר לסתירה הזו היה מחייב את הדת לעסוק בתיאוריה הדארוויניסטית מתוך התוכן המוצע בה, להבדיל מלעסוק בה באמצעות דמוניזציה בלבד.

הגישה האנושית

הגישה האנושית לנושא התפתחות המין האנושי חלוקה בעיקר בין אלה שאכפת להם מנין באו ולאן הם הולכים, ובין אלה שפחות משנה להם מנין באו, והעיקר זה לאן הולכים. ויש כמובן את כל המנעד שבין לבין. אכפת יותר ואכפת פחות, אכפת לאן ואכפת למה, לא אכפת בכלל ולא אכפת מכלום.

לאוחזים בגישה האנושית זה הרבה פחות משנה מהו מוצא האדם, כל עוד מדובר באדם ולא בחיה. על-פי הגישה הזו למשל, אדם הוא מי שראוי להיקרא "אדם", ולכן האוחזים בגישה הזו יכולים לעשוק יצורים אחרים משום שאינם בגדר "אדם", או לרצוח יצורים אחרים משום שאינם מאמינים באותו אל (אל יכול להיות הכל, אמונה, ממון, לאומיות, אדמה, you name it...)

כשטרוריסט רוצח אנשים כי הם לקחו לו את האדמה שעליה חיו אבותיו, הוא דוגמה קלאסית למי שמחזיק בגישה האנושית לשאלת מותר האדם מן הבהמה.

הגישה הפרקטית

הגישה המקובלת ביותר על האנושות בימינו היא הגישה הפרקטית. יש ויכנו אותה פופוליסטית, ויש שיכנו אותה זולה ושטחית, אך לא ניתן לסתור את העובדה הפשוטה שדווקא מנהיגי האנושות של העידן הזה אוחזים בגישה הזו ומממשים אותה הלכה למעשה באופן המובהק והיעיל ביותר.

כך למשל, נאום ראש ממשלת ישראל מול ועידת איפא"ק, ובו גרסה ברורה ופשוטה של הגישה הפרקטית. "...אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ומדבר כמו ברווז - מה זה? זה ברווז!"

הגישה הפרקטית אומנם הרבה פחות מדעית, הרבה פחות דתית, הרבה פחות "אנושית", אך בעידן השטחיות, הפופוליזם והרדידות המוסרית, זו כנראה השיטה הבטוחה מכולן.

ולפיכך, ניתן בהחלט לומר שדארווין הפסיד במשחק הזה כאשר ישב במשך שנים רבות על איים אקזוטיים בניסיון לבנות תיאוריה להוכחת מוצא המינים. אילו היה חי היום, היה רק צריך לפגוש את נתניהו בוועידת איפא"ק ואז לצפות בקליפ של אוהדי בית"ר (נאמני ביבי המובהקים), ולהפעיל את הלוגיקה של ביבי: "אם זה הולך כמו בבון, צועק 'מוות לערבים' כמו בהמה, משתולל כעדר ללא רועה בשטחים עירוניים..." אז מה זה? אוהד בית"ר ומצביע ביבי.

הטבלה לא משקרת, האנושות הולכת רוורס: נתניהו 1, דארווין 0

יום חמישי, 22 במרץ 2012

היפה והחיה


דן אלוןפובליציסט  |  תגובות
היפה והחיה
יפה, מה את מורחת בעצם על פנייך? [צילום: AP]

מרוץ פסח עוד מעט כבר כאן, וכולנו נרוץ למסע הבזבזת הגדול - מתנות, חומרי ניקוי, קוסמטיקה, שוחד אפיקומן, וכל יתר הסימפטומים של מחלת "קנה לי ואקנה לך". הידעת שהקרם שאת מורחת על פנייך, או הבושם שבו אתה מתבשם, הם פרי בציר הרצח של חברות יצרניות-מסחריות המזריקות רעלים וממיתות בייסורים את חיות הבר או המחמד שכה אהבת? יש אלטרנטיבה - נא להכיר את "הארנב"
>פסח, מצה וחותנת  


>רגע לפני הבזבזת...


>דם על המשקופים, דם על הפנים  


>הכיעור שביופי  


>היופי שבכיעור


>רגע לפני סגירה...


▪  ▪  ▪

פסח, מצה וחותנת
ליל הסדר עוד מעט כאן. בקרוב יתחילו ההכנות לקראתו. תהיה המון שמחה באוויר, זה חג החירות, חג האביב, חג המשפחה, מסובין, משיחין, קושיות, קניידלעך של הסבתא האשכנזייה או חריימה של הסבתא המזרחית. בחג הקודם התפללנו שגלעד יהיה בבית, והנה הוא כאן, ייחנק ביחד איתנו ממצות, יאכל מרור יהודי וכשר, במקום טרור מוסלמי. תהיה שמחה גדולה.

אבל גם חג הפסח, כמו כל חג, הוא יותר מאשר הארוחה. עדי אשכנזי מפרסמת השנה את המשביר לצרכן, וזהו רק עוד ביטוי לחלק השני של השמחה הגדולה, החלק שבדרך-כלל נמצא דווקא מאחורי הקלעים. יש גם עצבים ("לא קנית לי מספיק דגים!"), ויש גם מתח ("היא תביא איתה את האחות המעצבנת שלה?!"), ויש גם לחץ ("מתי אני אספיק לקנות מתנות?", "מה אני אקנה לאימא שלו?")

במסגרת המתח, העצבים והלחץ, הנתח של המתנות מהווה מרכיב עיקרי. הקניות לקראת החג, למשך החג, לאחר החג, וכל מסלול ההחלפות, הזיכויים, ההחזרות, תווי קנייה, שוחד אפיקומן, וכל יתר סוגי מס-בזבוזים המוחל על החג הזה מכוח ההסכמים החברתיים של "קנה לי ואקנה לך".
רגע לפני הבזבזת...
אז רגע לפני שמתחיל מרוץ הבזבזת, וכולנו שופכים מיליונים רבים על הקניות הללו, פשוט "כי אין ברירה", "היא תמיד מביאה לי משהו, אני לא יכולה לבוא אליה בלי להביא כלום", או "אבא שלך תמיד קונה לכל החתנים בושם". רגע לפני שעגלות הקניות מתמלאות במיליוני מוצרים, קוסמטיקה ("כי חובה להיות יפה"), והיגיינה (כי הבית חייב להיות מצוחצח וכולנו חייבים להתקלח תוך כדי המרוץ הזה), וחומרי ניקוי, ומשחות, וקרמים, וסבונים, ובשמים, ותמרוקים, והשד יודע מה עוד נקנה במסגרת מרוץ הבזבוזים הזה...

רגע לפני הבזבזת הגדולה, זה הזמן קבוע סטנדרט של אנושיות מינימלית בתוך המרוץ הזה. ברחנו ממצרים כי המצרים נהגו בנו ככלים, כחפצים, כעבדים לשירות צרכיהם ורצונם, ובמסגרת הזו צלם האנוש שלנו אבד. יצאנו מעבדות לחירות. לקחנו על עצמנו את החובה לנהוג כבני חורין. נטלנו לעצמנו את האנושיות בחזרה.

רגע לפני שברחנו ממצרים, מרחנו דם על המשקופים, כדי להבדיל בינינו לבינם.
דם על המשקופים, דם על הפנים
זה הרגע הנכון לזכור שברחנו ממצרים לאחר שמרחנו דם על המשקופים, והיום אנחנו שוב מורחים דם על המשקופים (עם מוצרי ניקיון שחברות היצור שלהם מתעללות בחיות), וגם על הגוף (עם מוצרי היגיינה שחברות היצור שלהם מתעללות בחיות), וגם על הפנים (עם מוצרי קוסמטיקה שחברות היצור שלהם מתעללות בחיות), וגם מתבשמים בדם (עם מוצרי בישום וריח שחברות היצור שלהם מתעללות בחיות), ועוד היד נטויה (עם מזרקים של רעל וכימיקלים של מחלקות "מחקר" בחברות יצור ותעשיה, עוד היד נטויה...).
הכיעור שביופי
האם ידעת שכאשר את מורחת את קרם הפנים שלך, את למעשה מורחת על עצמך את דם הרצח של החיות שאת כל-כך אוהבת?

האם ידעת ידידי היקר שכאשר אתה מתבשם בשום החדש הזה שאשתך קנתה לך אחרי שראתה בטלוויזיה את הפרסומת של "אולד ספייס", אתה מתיז על עצמך את הניחוח של חברה שרוצחת באכזריות את החיה שאתה כל-כך אוהב?

האם ידעת שכאשר את מנקה את הבית עם חומרי הניקוי שאת קונה בסופרמרקט, באריזה החיננית הזו, את למעשה מורחת על הקירות או שוטפת את הרצפות עם תערובת של רעל שהוזרק לחיית המחמד שלך?

האם ידעת שרוב המוצרים שנרכשים עם תוויות ותדמיות של "ירוק", "צמחי", "טבעי", "ידידותי", הם רק תרגילי שיווק ויחסי-ציבור של פרסומאים, בעוד שבפועל הם אורזים עבורנו אריזה שמוכרת תדמית נקייה עבור מפעלים שפועלים בסגנון ד"ר מנגלה, ומזריקים רעלנים לבעלי חיים שמתים בייסורים קשים?
היופי שבכיעור
אז רגע לפני שנצא למסע בזבוזים מיותר, ונרכוש את כל הזבל שהפרסומות ממלאות לנו בעזרתו את הראש ומרוקנות לנו בעזרתו את הכיסים, רגע לפני, נדע שיש כאן הזדמנות פז לעשות משהו קטן לטובת האופי האנושי של החברה שלנו, ולתת הכרה חיובית ואפליה מתקנת לחברות יצרניות המכבדות את האנושיות שלנו, ומכירות במחויבות שלנו כלפי עצמנו וכלפי החירות שהחג הזה מסמל.

בתוך הכיעור של מגיפת הצרכנות הזו, המניעה באופן בוטה כל-כך את תעשיית הרווח שלא מחשיב כלל את רוח האדם, רגע לפני שניכנס ביודעין למשחק המכוער של הקפיטליזם התאוותני-רעבתני שבמסגרתו אנו מריונטות בידי פרסומאים, תעשיינים, בנקאים, כלכלנים...

רגע לפני, כדאי שנדע. כדאי שנדע שגם בתוך הגל הצרכני הזה, יש לנו כוח להביע את היופי שבנו, ולהתרחק מן הכיעור שביופי. ולעומת צרכנות מסוג "הכיעור שביופי", אנו יכולים לצרוך במסגרת צרכנות של "היופי שבכיעור", ולרכוש את מוצרי החברות שנמצאות בצד היפה של האנושות, בצד הידידותי לסביבה, לחיות הבר ולחיות המחמד, לצד שיוצר כאן עתיד יפה יותר עבור הילדים שלנו.

כדי להיות בצד היפה של החיה, ולא בצד החייתי של היופי, נרכוש רק מוצרים של חברות המכבדות את רוח האדם שבנו, את היופי שבקיום האנושי, את המורשת שהיינו רוצים להשאיר לילדינו, עם הרבה פחות צרכנות של מריונטות הרוכשות שקרים, והרבה יותר צריכה מודעת הרוכשת פחות רצח, התעללות וכאבים, ולעומת זאת רוחשת הרבה יותר כבוד לחיים.
רגע לפני סגירה...
מצורף קישור לדף פייסבוק [קישור] ובו פרטים על החברות הרוצחות, מתעללות, מביישות את המין האנושי, ובו גם רשימת חברות "ארנב" - החברות שאינן עושות זאת.

למהדרין, מומלץ להצטרף להפגנה המתרחשת ביום שישי בשעה 11:30, ברחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן-ציון, שעניינה הצלת קופות שגודלו בחוות מזור ועמדו להישלח למעבדות SNBL, על-מנת למות שם תוך כדי ניסויים של חברות האכזריות המסחרית המייצרות מוצרי צריכה "צורכי אנושיות".